היא הגיעה כל כך מרחוק. החיים שם היו שונים כל כך. הבית בעיר הבירה היה גדול. בקיץ היו עולים לגגות, ישנים עליהם, כך סיפרה לי פעם, כדי להימלט מהחום הכלוא בקירות. בפסח היו מחלקים את החמץ לשכנים. היו יחסים טובים איתם. עד היום עומדים בסיריה התבשילים משם, לצד אורז לבן בוהק שפרוש עליו שטיח של שקדים שחומים וצימוקים שהפכו קשים ומתוקים לאחר קלייה, וקופסאות מלאות בעוגיות מבצק שגולגל סביב תמרים ואגוזים וכוסה באבקת סוכר.
לאביה הייתה פרנסה טובה. אמה הושאה לו כשהייתה בת ארבע־עשרה, וילדה שבעה ילדים, בנות ובנים. הבית היה גדול. בית הספר היה טוב. לבסוף הם נאלצו לברוח. כשהייתה בת שתים־עשרה, היא נשלחה יחד עם אחת מדודניותיה בתוך חלל קטן וצפוף שנבנה באחוריה של מכונית. נער שגם הוא היה במכונית ניסה לגעת בבת הדודה. חוץ מזה אני לא יודעת הרבה. היא מעולם לא מנעה ממני לשאול, ואף על פי כן מעולם לא שאלתי. אף פתח לא נפתח, ושיחותינו לא הרחיקו אל מעבר למטבחה, שם תמיד הייתי יושבת לצד שולחן קטן — גבוהה, עורי בהיר, אפי סולד — בעוד היא מגישה לי מהסירים.
כשהייתי נערה, והייתי חושפת את גופי לשמש בימי הקיץ ללא חשש, בתוך ימים ספורים היה עורי לובש גון מוקה, ואנשים היו מתפלאים — איך עור שלפני רגע היה לבן, הפך בקלות כזאת לחום עמוק, כאילו זה היה צבעו מאז ומעולם? התשובה קשורה לכך שהיא סבתא שלי. תמיד התפארה בכך שאי אפשר לנחש — פשוט אי אפשר — שהיא סבתי, אבל לא בגלל צבע העור שלנו, השונה כל כך לעתים — בחורף, תמיד — אלא בגלל שערה המוחלק והצבוע עד לשורשיו, פניה המאופרים, בגדיה המוקפדים המדגישים את גזרתה הדקה. לא מזהים בה סבתא; מקור לגאווה. תמיד הייתה עומדת ומבשלת בנעלי עקב, ועם השנים שינו הקשתות של כפות רגליה את צורתן — להסתגל לנעליים המוגבהות.
שני מקורות גאווה משפחתיים: חוכמה ויופי. אלא שגברים נדרשים להיות רק חכמים, ונשים נדרשות להיות גם חכמות וגם יפות, אם כי קצת יותר יפות מחכמות. לעתים נדירות מדובר בכך ישירות; העניין עולה רק כאשר הוזכר שמה של אישה יפה פחות; אז מהללת סבתי את המזל הטוב שנפל בחלקנו — כל נשות המשפחה —מזל שיש לנצלו עד תום. פעם היא הובילה אותי אל חדר השינה שלה ושל סבי, הושיבה אותי על קצה המיטה, ושלפה ממגירת שידת הלילה שתי תמונות של אישה שלא הכרתי. בעיניים נוצצות סיפרה לי על "המהפך" שהאישה הזאת הצליחה לעבור תודות לעידוד שזכתה לו מצדה. אני לא זוכרת כיצד נראתה האישה ההיא בתמונות, לא בזו שהוצגה כ"לפני" ולא בזו שהוצגה כ"אחרי".
אלא שגם מאיתנו — היפות מלידה, שההזדמנות לזהור ניתנה להן כמעט במתנה — לא נחסך הצורך לעבוד קשה. אובדן היופי היה תמיד החטא הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, ומשמעו היה: אובדן כל תקווה. תמיד יש מה לשפר, אמרה לי פעם סבתי — כאשר העירה על עור פניי המחוטט — ובמיוחד כדאי לשפר את הדברים הטובים, הוסיפה.
תמונות נוספות עולות לנגד עיניי; תכשיטיה הצבעוניים — לא הזהב, כמובן — נשפכים כבדרך אגב אך בתכנון מופתי מקופסאות מקושטות על שידה שלצד מיטתה. אחרי שהתכשיטים שהגיעו עם משפחתה נגנבו, היא עמלה לאסוף תכשיטים חדשים במקומם, נסעה לצורך זה לעיר העתיקה, שם עד היום היא מדברת עם המוכרים בערבית שוטפת. לאחר שגם אלה אבדו — הפעם לאחר שהחביאה אותם בצנרת הבית, שכחה מכל העניין והם נשטפו לביוב — היא שוב קנתה תכשיטים, שאיני יודעת היכן הם שמורים.
צילומים ממוסגרים של אמי ודודַי, ושל אחי, אחותי ושלי, ניצבים אצלה בחדר השינה שריח קלוש של תמרוקים מבושמים עומד בו. באחד התצלומים אני בת שתים־עשרה, משתרעת על דשא הבית שפעם היה שלנו, שערי גזוז מעט מעל כתפיי, פסים צהובים זרוקים בו וחיוכי נבלע אל עצמו; ברור לכל מי שמביט בתמונה שאני נבוכה, מודעת לנוכחות המצלמה. תמונת אמי כשהייתה גם היא בת אותו גיל ניצבת ליד, מבטה נישא אל האופק, שערה ארוך וכהה, גבותיה עבות, לפני שהצרה אותן על פי צו האופנה של שנות נעוריה. בחדר האמבטיה הסמוך אפשר תמיד למצוא מבחר אדיר של שפתונים ובשמים בבקבוקוני זכוכית קטנים וצבעוניים מסודרים בשורות לצד הכיור יש סבונים קטנים לרוב, בצורות ובצבעים שונים.
את סבי היא הכירה כשהייתה בת שבע־עשרה, שניהם היו עקורים ממזרח — היא מהמדבר, הוא ממדבר של קרח — ובארץ הם נפלו זו בחיקו של זה — בכוונה תחילה, באוטובוס, כך אומר אחד הסיפורים — ובחרו זה בזו. בתמונה מיום נישואיהם הם אינם מישירים עיניים אל המצלמה .מבטם מופנה לאן שהצלם כיוון אותם. כך הצטלמו אז כולם. בתמונת חתונה נוספת יופייה כהה ובוגר אף יותר, שערה השופע והמתולתל־עדיין אסוף מעלה, הינומה פשוטה לכודה בו ומקיפה את כתפיה הנתונות בשמלה שסגורה עד לצווארה כמו קצפת רכה־נוקשה, ומבטה מופנה במישרין למי שצופה בה ובעצם חודר הישר דרכו. קשה להבחין בתמונה עד כמה הייתה צעירה אז, כפי שקשה להבחין בכחול עיניו של סבי בשחור־לבן של התצלומים.
אין לדעת מה הרגישה בת השמונה־עשרה ההיא ביום נישואיה לגבר בן העשרים ותשע ההוא, שניהם פליטים שהשאירו מאחוריהם את מה שהכירו כבית. אמי נולדה זמן קצר לאחר מכן. הבשורה על הלידה עשתה את דרכה אל הוריה של סבתי — שהגיעו לבסוף גם הם לארץ — בשעת בוקר מוקדמת, וכשאלה שמעו שנולדה בת, כך ממשיך הסיפור, הצטננה התלהבותם, והם חזרו לישון.
הטקסט לקוח מתוך הפרק "פיסה מהנצח" בספרה של רוני גרוס, עצם חשופה