זה לא שהיא אוהבת אותו, כי היא לא אוהבת אף אחד (יש שאומרים שהיא אוהבת את כולם, אבל היא בתגובה מושכת כתפיים, זה הרי כמעט אותו הדבר), אבל משהו בו נסבל בצורה בלתי רגילה, וזה הרבה. וגם תווי פניו דומים לשלה, וכפי שחברה טובה שלה אומרת לה כבר שנים, זה מוכח שאנשים בעלי תווי פנים דומים מסתדרים היטב כבני זוג. ההוכחה לכך? שני זוגות וחצי שמחזיקים מעמד כבר שנים – לעומת כל השאר, שמתפרקים כל הזמן – ושבאמת דומים זה לזו. היא בוחנת שוב את פניו: יש דמיון, כן, אבל לא בטוח שמספיק; צורת הפנים הארוכה, כן, השפתיים המלאות, משהו באף? היא מטה את ראשה הצידה כאילו כך תוכל לראות את אפו מזווית אחרת בתמונה שעל המסך, וממששת את אפה, כאילו כדי למשש את שלו.
ובכלל, הם לא זוג עדיין. עדיין, היא קולטת שהיא אומרת לעצמה, כאילו זה ברור שהם תכף יהיו. לה זה ברור. אולי גם לו? זה לא משנה. כשמשהו ברור לה, זה מספיק. לא מספיק בשביל שהמציאות תיטה לקראתה, אבל מספיק בשביל משהו.
כבר כמה ימים שהיא רוצה לעשן. לעשן ולעשן ולעשן, לבד דרך החלון, כנגד איזה צו פנימי שאומר לה דווקא להקפיד יותר; הרי משתוללת בחוץ מגיפה שאוהבת להיתפס בריאות, אז מה עכשיו לעשן? וגם בשר היא רוצה, ואין, ומה עכשיו, ומאיפה, אז היא מנסה להשביע את החשק בשעועית ברוטב סמיך על אורז לבן, ארטישוקים, סלקים שלמים בטחינה, אבל לבסוף נשברת וצועקת לשכנים הדתיים מלמטה, שפתחו מנגל, שיביאו איזה כמה קבבים אם אפשר. והשכן, שלא הוריד את הטלית כשהפך את חתיכות הבשר המאורכות על הגריל, מצמץ אליה בחוסר שביעות רצון ואמר לה שהכל מדוד, אבל בסדר, הוא ישים עוד כמה על האש, ואחרי זמן מה היא שמעה דפיקה בדלת וקול צעדים מתרחקים מהר, וכשפתחה מצאה שלושה קבבים שמנוניים בצלחת פלסטיק וורודה על המעקה, ואכלה אותם בידיים ישר מהצלחת.
ומאוחר יותר באמת גם דפקה על הדלת של השכנים ממול, והם לא ענו, ובכל זאת היא דפקה עוד קצת ובסוף אחד מהם פתח, והיא ביקשה סיגריה, והוא אמר יאללה בואי, והזמין אותה למרפסת, והיא הורידה את הכפכפים והתיישבה על מזרן ישן שהונח על הרצפה, והחברה של השכן ישבה על הכורסה, ועל אף שראתה אותה פעמים רבות היא לא מצליחה לזכור את תווי פניה בבירור אף פעם, והחברה דיברה בלי הפסקה על השותפה המרשעת שלה שהחליטה לשם שינוי לעשות מעשה טוב ולאמץ כלבה, והדיבורים של החברה עשו לה כאב ראש, אז היא עישנה בשקט, תוהה אם לא היה עדיף לבד באמת. והיא גם הרגישה פתאום מבוגרת, כמעט זקנה, כשאמרה כבדרך אגב שהיא חיה לבד בדירה שלה כבר חמש שנים, והחברה של השכן הרימה את גבותיה בהערצה מהולה ברחמים.
היא תוהה אם כל האומץ שהיא מגייסת כדי לא-לאהוב משתלם לה. לרוב היא חושבת שכן; לבה נשבר ברכות יתרה מזה זמן, כאילו מתמוסס יותר מנשבר, והיא יכולה לצפות מהצד בתהליך האיטי של התמוססותו עד לכדי עיסה. היא נזכרת בסיפור ששמעה פעם, על בעל שעשה יד אחת עם אשתו השנייה ורצח את אשתו הראשונה, ואז הכניס את הגופה לדוד שמש שמילא חומצה, וכשהמשטרה הגיעה, הם חילצו את המעט ממה שנותר ממנה, אחרי שכמעט והתפרקה כליל במשך כמה ימים. אז ככה בעניין הלב שלה. וגם זה איכשהו נסבל, בצורה בלתי רגילה.