שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו / פרנסיס וולר

[הערת המתרגמת: קטע מתורגם נוסף מתוך ספרו של פרנסיס וולר, The Wild Edge of Sorrow. חלק נוסף שתרגמתי אודות שערי האֵבֶל, ניתן לקרוא כאן. טקסט שכתבתי בשבוע של לְבַדּוּת קיצונית, ניתן לקרוא כאן]

 

שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו 

תרגום לעברית: רוני גרוס

 

הנשימה העמוקה של האֵבֶל

בחצי הראשון של הספר הזה, הדגשתי את החשיבות שבלחלוק את האֵבֶל שלנו עם אחרים. התנועה הזו, מתוך הבידוד, היא הכרחית לבריאות חיי הנפש והרוח שלנו. לעתים קרובות מדי, אנו משתהים בבדידות המסוגרת של הצער שלנו. לחלוק את האבל שלנו במקלט של חברויות קרובות וקהילה טקסית חיה ונושמת הוא עניין הכרחי. בפרק הזה אתייחס לצדה השני של עבודת האבל, ואזמין אותנו להיכנס לבית הלְבַדּוּת שלנו דרך הפרקטיקות של השקטה והתבודדות. כל אחד מאיתנו חי את המתח שבין השתייכות להתבודדות, ומקיף את המרחב הזה בקצב שמכיר בצורך של רוחנו בחיבור ובחופש. בתקופות של אבל עמוק, הקצב הזה עשוי להשתנות ולהקצין. אנו נחווה תנודות פרועות בין הרצון למגע אנושי מיידי, כשהלבדות שלנו מהווה מרחב מכאיב של בדידות, לבין רגעים שבהם נזדקק לדומיה מוחלטת בנוף הפנימי שלנו, כשאפילו המגע הקטן ביותר נחווה כיותר מדי. הגמישות בה אנו מסוגלים לנוע בין שני הקצוות הללו כשהם משתרגים זה בזה, משפיעה על מידת היכולת שלנו לנווט במרחבי האבדן.

כשאנו נושמים את נשימתו העמוקה של האֵבֶל, נמצא את עצמנו חווים זמנים ארוכים של לבדות, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. רק מעטים מאיתנו חיים במסגרת קהילתית שבה ישנה גישה מתמשכת למגע ותמיכה. נבלה שעות רבות לבד עם האֵבֶל שלנו. תחת מעטה ההתבודדות שלנו, נפגוש שכבה נוספת של החניכה שלנו אל תוך עולם הצער. כאן, נתבקש לעמוד על המשמר של האבדן שלנו בתוך באר השקט, בה יבשיל הצער שלנו ויהפוך לדבר מה דחוס, למתנה עבור העולם. היכולת שלנו להעמיק אל העולם הפנימי הזה ולבצע את המלאכה המורכבת של איזון הצער, תלויה בקהילה המקיפה אותנו. אפילו כשאנו לבדנו, חשוב שנרגיש את הדאגה וטוב הלב בעודנו צועדים אל עבר הלא נועד ופוגשים בקצה הפראי של הצער.

המשורר הסוּפי בן המאה השלוש עשרה, ג'לאל א דין רומי, מציע דימוי אלגנטי למתח היצירתי שבין אינטימיות לעצמאות, בשירו כנפי ציפור.

יָדֵךְ נפתחת ונסגרת ונפתחת ונסגרת.
אילו היתה רק קמוצה כאגרוף או רק פתוחה אל החוץ,
היית משותקת.
הנוכחות העמוקה ביותר שלך מצויה בכל כיווץ
והתרחבות זעירים.
שניהם מאוזנים ומתואמים היטב
ככנפי ציפור.

הדימוי של רומי מזכיר לנו להאזין ולהישאר בנוכחות עם התנודות הדקות הקוראות לתשומת לבנו. מדובר במצב דינאמי המבקש את תשומת הלב הדקה ביותר שלנו. רבים מאיתנו מתקשים לשהות בנוכחותם של אחרים כשכואב לנו. אנו דוחים מעלינו מחוות של נחמה ומעדיפים להתבודד, מכיוון שאנו מרגישים בלתי ראויים או מכיוון שאנו חוששים מתגובת הסביבה לפגיעות שלנו. חלקנו בורחים מלהימצא לבד עם הסבל שלנו. אנו פוחדים מההד הרועם של הלבדות שלנו, וממהרים להסיח את דעתנו. אנו פונים להתעסק במכשירים האלקטרוניים שלנו או יושבים מול הטלוויזיה. האמת היא, שאנו זקוקים הן לנשיפה מלאת החיים של הקהילה, והן לשאיפה המחדשת של חיינו הפנימיים, על מנת שהאבל שלנו ינוע וישתנה לאורך ההליכה הארוכה שלנו לצד צער. הריפוי שלנו מצוי "בכל כיווץ והתרחבות זעירים."

 

כניסה לבית הלְבַדּוּת שלנו

מוקדם יותר בספר, כתבתי על האלמנטים הבסיסיים בתהליך החניכה שלנו לצער: ביסוס יחסים נכונים עם אֵבֶל, ביסוס פרקטיקה מייצבת לזמנים של מצוקה, והתבססות בזהות הבוגרת שלו. שקט והתבודדות מהווים מרחב מכיל שבו אנו מטפחים את האספקטים האלה בתהליך הלמידה שלנו. הם יוצרים את הכלי לעבודה עם החומר הקשה המלווה עבדות-אֵבֶל. אבדן וצער מושכים אותנו פנימה ומטה. צער מתאפיין בכוח כבידה טבעי שמוביל אותנו אל המרחב הפנימי של חיינו, ומקרב אותנו אל התחושות המורגשות[1] של רוחנו. אנו מפחדים במיוחד ממצב זה מכיוון שאנו יודעים כה מעט על שטחי ההפקר הללו, שאליהם אנו נכנסים. המלאכים השומרים של השקט וההתבודדות, מקלים על הפחדים שלנו ומטפחים תחושת אומץ כשאנו צוללים עמוק יותר אל תוך החוויה.

שקט והתבודדות מזמינים אותנו לעצור ולהאט. כמה נדיר הוא הדבר בתרבות שמתגאה בתנועה מתמדת. אנו חיים בתרבות מוחצנת שבה אנו מבטאים וחושפים הכל לאורך כל שעות היום והלילה. מצב זה הוביל לנוקשות השפה ולדילול עולם המהות. המיתולוג ומספר הסיפורים מרטין שו אומר ש"אנו מכורים לשיתוף." עם זאת, הפסאודו-קשר הזה מותיר אותנו עם תחושה שלא רואים אותנו בדרכים החשובות ביותר. עלינו ללמוד להבליג ולשמור קרוב ללב את מה שזקוק לתשומת הלב המרבית שלנו. ללא היסוס מושכל, לא יהיה די זמן למה שמתפתח בתוך האבל שלנו להפוך לדבר-מה שראוי לאומרו. אנו ממהרים לעתים קרובות לגלות את עצמנו, שוכחים לעדן את מה שאנו מגלים על עצמנו. אנו סובלים ממה שאני מכנה 'גילוי מוקדם', משתפים יותר מדי, מהר מדי, עם מעט מאוד כבוד לביישנות של רוחנו. אנו גם יכולים להיות נתונים ללחץ סביבתי לגלות את מה שנע עמוק בתוכנו. עלינו ללמוד למנן את החשיפה שלנו, לאפשר לדברים להבשיל ולהתבגר בהיכלי הלב, בטרם נגלה את מה שמצוי ב"מעמקי הבשר הנסתר" שלנו לאחרים. בעשותנו כך, נוכל לשמוע ביתר קלות את האיכות המעודנת והמורכבויות המסועפות של חיינו הפנימיים.

מדובר במלאכה עדינה, המבקשת תשומת לב קשובה לקצב הנשמה. חשוב להבחין בינה לבין בידוד והימנעות – אלה הן אסטרטגיות שנוצרו בשנים המוקדמות של חיינו כדי להסתיר את מה שבויש או נפצע. רבים מאיתנו חוו השתקה של ביטויי הסבל שלנו. שמענו לא פעם את קולותיהם של האנשים שמהם ביקשנו נחמה, אומרים, "שמענו אותך אומרת את זה בעבר. תפסיקי לחזור על עצמך." או "תתגברי כבר! די לקטר." או שלא שמענו דבר. לעתים רחוקות בלבד מצאנו מפלט לאבל שלנו. באופן דומה, רבים מאיתנו מצאו את עצמם מבודדים בזמנים של אבדן, בושים ונכלמים בהיעדר אדם שידאג לנו. האסטרטגיות הישנות של הסתרה והשתתקות יכולות להפוך במהירות לדרך הפעולה בכל פעם שמופיע אבל. אני נזכר באלן, גבר בשנות השישים המוקדמות לחייו, שהגיע אליי בעקבות התמודדות עם דיכאון והתמכרות. הוא היה נשוי והיו לו ילדים, אך הוא מצא את עצמו חי ברדיוס הקטן של משפחתו הגרעינית. הוא היה מנותק ואדיש, נרגז ונמנע. בתוך הדיכאון שלו נשזרה שכבה של בושה שהצלחנו באיטיות לפרום. כשאלן היה ילד קטן, הוריו התגרשו, ולאחר מכן, הוא ראה את אביו רק לעתים רחוקות. הוא התייחס לאותו זמן כזמן של אבל עמוק, אבל הוא לא ידע לאן להוליכו. בלבו נפער חור, והשדים של חוסר ערך הפכו אותו לביתם. יום אחד, בזמן פגישה שלנו, הוא הניח את ידו על החזה שלו. הצעתי לו לעצור ולשים לב למה שמתרחש שם. הוא אמר שהוא מרגיש כיווץ בחזה. ביקשתי ממנו להאזין לכיווץ ולבדוק במה מדובר. לאחר מספר רגעים, הוא שיתף אותי שעלה בדעתו דימוי של ילד קטן שמתחבא ביער. הוא אמר שהילד משחק מחבואים, אבל אף אחד לא בא לחפש אחריו. הוא לא ידע אם מדובר בזיכרון של אירוע אמיתי, אבל המטאפורה הביאה אותו לכדי דמעות. אף אחד לא חיפש אחריו באותו זמן של אבל, והוא התחבא מאז. באותו רגע פגיע, היה אלן מסוגל להגיד לילד שהוא נמצא איתו, ושהוא מצא אותו.

הכרחי להכיר בפצעי הילדות הקשורים באבל ולמצוא את דרכנו בחזרה לרגע ההווה. רק בגוף הבוגר שלנו נוכל לטפח קשיבות מודעת לרגעים שבהם מתאים להתרפק על חיבוק של חבר או קהילה אוהבת, ולרגעים שבהם מתאים לסגת למקלט ההתבודדות שלנו, "מאוזנים ומתואמים היטב ככנפי ציפור."

כיצד נכון לגשת לזמן השהות בעולמנו הפנימי? נחזור לבחון את הגותו של ג'ון אודונהיו וקריאתו ליראת כבוד. גישה של יראת כבוד מזמינה עדינות וסבלנות השולחים את הסבל אל זרועותנו הפתוחות. בגישה הזו טמונה הבטחה נסתרת: כשניגש לחיי הפנים שלנו ביראת כבוד, דבר-מה גדול יבוא אלינו. זוהי תובנה נהדרת, המעניקה לנו ביטחון שהזמן שנעביר במעמקים יישא תמורה רבת-ערך. תרגולים רוחניים רבים מעמידים שקט והתבודדות כדרכים מרכזיות בחיי רוח. תרגולים כמו מדיטציה, הרהור שקט, תפילה, ומסעות רוחניים נוצרו כדי לפתוח את האינדיבדיאול לקוסמוס הפראי והרחב יותר – בפנים ובחוץ. מיתולוגיות רבות מספרות לנו שמעת לעת, נמצא את עצמו לבד ומרוחקים מכל מה שמוכר לנו. האופן שבו אנחנו משתמשים בזמנים הללו ישפיע על עומק השיבה. יש בכוחם של שקט ולבדות להשיב אותנו אל העולם עמוקים יותר, חסונים יותר, ופתוחים יותר. אלה מאיתנו שעושים את הדרך המלאה אל תוך האבל שלהם, חוזרים כשהם נושאים בידיהם תרופה לעולם.

עם זאת, רבים מאיתנו לא נחווה את המפגש הראשון עם שקט והתבודדות בזמנים של אבל מתוך בחירה. אנו נלקחים את הטריטוריה הזו בניגוד לרצוננו, כאילו נגדענו מן היבשה, וחיינו הם כעת ארכיפלג של צער. שקט והתבודדות מהווים תזכורות כואבים לאבדן. הבית שקט לאחר מותו של בן זוג – מילותיו כבר לא ממלאות את חלל האוויר. התובדדות הופכת לעונש מאסר, תא-כלא נטול שמחה וחום, שלא ניתן להימלט ממנו, מלא בחסרונו של אדם אהוב שפעם נגע בלבנו. גם אנחנו מרגישים חסרים וריקים. שקט והתבודדות נכפים עלינו, נופלים כעפר סביבנו, מקהים את העולם ומותירים את סימני ידינו הריקות על כל מה שאנו נוגעים בו.

רק בהדרגה נהיה מסוגלים לראות את הנחיצות של שקט והתבודדות. המסע הארוך הזה עוזר לנו ללמוד להעריך את בית הלבדות שלנו. אט אט, מתחילה אינטימיות חדשה להיווצר, כזו שחושלה על ידי חיי הרוח שלנו ועברה דרך אבדן וצער.

הקרע שנוצר בעקבות אבדן משמעותי מוביל לעתים להיפרדות מן העולם הרגיל. ההמולה המתמדת של פעילויות, טכנולוגיה, לו"זים ורעש נחווים כפולשניים מדי עבור לבנו הפגיע וספוג הצער. הלב דוחה מעליו את התצוגה הצעקנית של תרבות הנאון, ומחפש אחר מקומות של נחמה ושקט. אנחנו לא מצליחים להסתדר עם המטבע העובר לסוחר של העולם בזמנים של אבל. הרוח משתוקקת – או בעצם, נזקקת למרחב הנלווה לשקט ולהתבודדות על מנת להתיישר עם קצב הלב ולהגיע לעצירה מוחלטת, כשמסביבנו הדרישות לא חדלות לעולם. מדובר בזמן של דגירה ואינקובציה, עת אנו נדרשים לקחת הפסקה מהדחף לעשות ולהשיג, ומהאובססיה להיות יצרניים. גבר אחד שהגיע אליי, רופא בשנות השישים לחייו, לא הצליח לעצור ולגשת אל הצער העמוק שהשתכן בלבו לאחר מות חבר אהוב. דרישות חיי היומיום שלו כללו עבודה מחמש וחצי בבוקר עד שבע בערב בבית חולים, אז חזר מותש לביתו. לא היה מקום לעצב ולאבל שלו. היה עליו לתחזק קצב קדחתני ולהימנע מפיגור בתחום הרפואה. הגבר הזה הוא לא יחיד במינו. זה הפרדוקס של חיינו: אנחנו תמיד נתונים ללחץ החברתי ודרישותיו בזמן שכמיהות חיי הנפש, במיוחד בעתות של אבל עמוק, לא מקבלות מענה.

תהליך החניכה שלנו תובע שנמצא רגעים, שניקח את הזמן ליצור רגע פה ושם, לאט, בשקט, עם פתיחות לכל אשר נוכח. רגע אחד בבוקר המוקדם, אז עולה היום ומציג את עצמו בפנינו, רגע של עצירה שמאפשר לנו להבחין ביפי קרני השמש על עץ המייפל מחוץ לחלוננו. בדממה העמוקה של הלילה, אנו יכולים להיכנס אל אריג השקט ולראות מה נמצא שם, ממתין להיקשר בחיינו, משווע לתשומת לבנו. אני יודע שהקריאה להאט ולהאזין אינה תמיד פשוטה או רצויה. בזמנים של אבדן, המרחב שממתין לנו בתוך שקט מלא לעתים ברגשות, זיכרונות ותזכורות לדברים שקשה לנו לאמץ אל לבנו. ועדיין, הם שם, ממתינים לתשומת לבנו ולאהבתנו. אישה אחת שהגיעה אליי שיתפה אותי שהיא חרדה מרדת החשיכה, המבשרת את בואם של צללי הבדידות שליוו את סוף נישואיה. כשישבנו בנוכחות עם הפחד והכאב שלה, הצעתי לה לשקול להתייחס לזמן הזה ביום כשעה קדושה, רגע ספי שמגלה לה את הפגיעות שבעולמה, את מה שהכי זקוק לחמלה ולטוב הלב שלה. היתה שם אפשרות לפגוש באחותה הפנימית המתייסרת, שביקשה להיראות ולקבל הכלה. שיתפתי איתה שורה משיר של רילקה: "אני לבד מדי בעולם, אבל לא מספיק לבד כדי לקדש כל דקה." כמה נכון. כה רבים מאיתנו נושאים את אחות או אח הבדידות שלנו, ואילו רק נצליח להתקדם צעד אחד עמוק יותר אל ההתבודדות והשקט, אולי נצליח להפוך את הרגע לקדוש ומציל-נפשות, כשנקרא לחָלַקְנוּ המונדים הביתה, ונצמצם את הקצה החד של חרדתנו.

שקט והתבודדות הינם הכרחיים לזמנים של עבודת-אבל. הם מחדשים אותנו, שוטפים מעלינו את הקליפה הקשה המכסה אותנו כשאנו ממהרים בשגרתנו. הם מתפקדים כפעולות-מחאה כנגד הקצב הקדחתני הנפוץ כל כך בחברה המודרנית. במרחב של שקט והתבודדתו אנו יכולים להיכנס לשטח קדוש, שבו מתקיימת עבודת ריפוי עמוקה. "כמו חושך," כותב ג'ון זרזאן, "קשה למצוא שקט, אך רוחנו ותודעתנו זקוקות לכוחו המחיה." שקט מזמין אותנו למרחב של האזנה עמוקה, מקום של ענווה ואי-ידיעה. במרחב נטול המילים הזה, אנו יכולים לשמוע ולכבד קולות של חלקים דקים ודוממים יותר בעולמנו הפנימי: אחינו ואחיותנו המנודים, החלקים הזנוחים של הנפש, אבותינו ואמהותינו הנשכחים, וקולו של העולם המקיף אותנו. "האזנה היא סגידה" כותב האודיולוג גורדון המפטון – דרכה אנו קולטים את צורתו ושירתו של העולם. האזנה, בנוסף, מאפשרת תשומת לב. אנו נוכחים לדעת שכל חלק מחיינו הפנימיים ראוי לזמננו, לאהבתנו ולהערכתנו. תשומת לב מביאה אותנו אט אט אל תוך מקלט האינטימיות, אלומה סבוכה של שיחה ערה בין גופנו, לבנו, נפשנו, והעולם. כפי שכותב הפסיכולוג רוברט סרדלו, "החוויה הבסיסית ביותר של שקט היא אינטימיות." שקט הינו "דיסצפלינה סודית" שמזמנת לחיינו מפגשים בלתי צפויים.

שקט הינו תרגול של התרוקנות, של שמיטה. מדובר בתהליך שמהלכו אנו מרוקנים את עצמנו כדי שנוכל להיפתח למה שמתחיל להתפתח. העבודה היא להפוך את עצמנו לפתוחים וקולטים. האיבר הקולט הוא הלב, ועל כן שם אנו חשים בכאב העמוק של אבדן, בזיכרונות המתוקים-מרירים של כל אשר אהבנו, בתוצאות המנקבות של בגידה, ובָּאֱמֶת הבהירה של ארעיות. אהבה ואבדן, כפי שאנו יודעים היטב, שזורים יחד לעד.

התבודדות היא קידה עמוקה לצורך הנפשי שלנו בזמן לבד. תקופות של לְבַדּוּת, במיוחד כשאנו עוטים את אדרת האבל המוכתמת סביב כתפינו, מפרידות אותנו מההסכמים המגויסים של התרבות השלטת. קלריסה פינקולה אסטס קוראת להסכמים הללו תרבות-יתר, על דרישתם הקפדנית לפסיביות, התבייתות, ושיתוף פעולה. אֵבֶל, כפי שכבר ציינתי, הוא כל מה שאינו פסיבי – הוא אנרגיה פראית ובלתי ניתנת לריסון, העולה ממעמקי באר רוחנו. בכלי האלכימי של ההתבודדות, האנרגיה החיה הזו מצמצמת אותנו לבסיס קיומנו, ומפשיטה אותנו מזהות ופרסונה. לאט, מתוך החדר המוחשך הזה, מתפתחת חברות פנימית עם העצמי האותנטי שלנו.

בין קפלי ההתבודדות שלנו, נמצא באופן בלתי צפוי את השורשים של תחושת בית אותנטית. התבודדות הינה בסיס לקירבה. כפי שרילקה כתב במכתבים למשורר צעיר, אהבה "מורכבת משני בודדים הגובלים, מְגִנִּים ומברכים זה את זו." באשמורת של המעמקים, אנו נבנים מחדש לקראת העבודה הגדולה של האהבה. דיוויד וייט כתב על התובנה הזו בשירו "עשר שנים לאחר מכן."

דבר אחד קטן
שלמדתי בשנים הללו,

כיצד להיות לבד
בקצה הלבדות
כיצד להימצא על ידי העולם.

הזמן שאנו מעבירים בשקט והתבודדות לא מפריד אותנו מהעולם. אנו מבשילים במעמקים, הופכים שלמים יותר בתקופת השהייה במרחבי הצער. כפי שווייט אומר, אנו נמצאים על ידי העולם בְּמָקוֹם הלבדות שלנו. אנו לומדים לראות את ההכרח שבשהייה בעולם הפנימי. לבסוף, אנו מוכנים לשוב, מוכנים להיות שוב בעולם, בעקבות עבודתנו עם הצער. האֵבֶל שלנו מוליד חכמה שיש בכוחה לראות את האופן שבו העולם מתעצב דרך זמנים של אבדן. הפסיכולוג רוברט רומנישין מתייחס לכך דרך מושג המלנכוליה. הוא מתאר זאת כ"תוצאה של אֵבֶל שנחווה, החכמה העמוקה של הנפש שמזהה שסיפורם של החיים הינו סיפור של אבדן, ושאהבה שידעה אֵבֶל מאפשרת לנו לנצור את הרגעים הרגילים והפשוטים של חיי היומיום, אפילו ביודענו כי אלה חולפים לבלי שוב."

 

עבודה במעמקים: פנייה אל הצער שלנו

שקט והתבודדות מאפשרים לנו לנוע אל מעבר לחשיבה אנליטית, לתחושות המתגלמות בגוף. אֵבֶל הינו חוויה מורגשת, דרך הקרביים, דופנות בית החזה, קשת הכתפיים, כבדות בירכיים. אבל נרשם בגידים ובשרירים שלנו. זה מרגיש כמו מאמץ, כאילו התיישב משל כבד בבית החזה שלנו וחדר לעצמותנו. אנו מכירים אֵבֶל דרך התחושות המורגשות; הוא פיזי. גופנו הנאנח והחש הוא המקום שבו אנו פוגשים את מרחבי הצער.

אבל עולה ויורד עם כל נשימה, נצמד לחדרי הלב והופך כל צעד לאתגר. מדובר בחלל סמיך, ספוג תחושות הנושאות את דמעותינו ואת כאבנו המפרפר. אין אנו יכולים להימלט מזמנים כאלה; אין אנו יכולים לברוח מהדבר שקשור בעבותות אינטימיות בעולם שמתקיים רגע אחרי רגע. אלה הזמנים שבהם החניכה שלנו נקראת לעזרתנו. אנו מתבקשים לעמוד לצד הביקורים המורכבים והכואבים הללו, לצד התובנות שמביאות הקינות.

הפניית תשומת הלב לאופנים שבהם אנו חשים את הצער שלנו היא תנועה הכרחית ומרפאת. מדובר ב"ידע ראשוני" (רג'ינלד ריי) המקיף כל חוויה, ומביאה אל רגע ההווה. קייט, אישה באמצע שנות החמישים לחייה, עיבדה זיכרון הכואב מההתאבדות של אמה, שהתרחשה כשקייט היתה בת שש עשרה בלבד. בזמן ששיתפה אותי בזיכרונותיה, יכולתי לראות שהיא מחזיקה את גופה בכיווץ; היא בקושי נשמה. הזמנתי אותה להקדיש מספר רגעים לשים לב לגופה ולתחושות שעולות בו בזמן שהיא מדברת. היא השתתקה ושמה לב לחוויות שלה, ל"תחושה המורגשת" כפי שבאה לידי ביטוי בגופה. בזמן שייצבה את תשומת לבה בעדינות, היא שמה לב לנוכחותה של כבדות. ביקשתי ממנה לבדוק עם גופה במה מדובר. לאחר מספר דקות של דממה, היא אמרה שהכבדות קשורה לפחד; לא היה איתה אף אחד בזמן שמצאה את גופת אמה. שאלתי אותה אם היא יכולה להזמין את החלק בגופה שמחזיק בכאב. היא אמרה שהיא יכולה. בזמן שעשתה זאת, החלו דמעות לזלוג על לחייה. אף אחד מעולם לא פנה אליה, החזיק אותה ואת הרגשות שהיא נשאה עמה בעקבות מציאת גופה חסר החיים של אמה. לראשונה בחייה, בחוויית ההתבודדות של התחושות  המורגשות, היא הציעה לעצמה קשב שנחסך ממנה במשך זמן רב. כששבה מעולמה הפנימי, עיניה היו רכות יותר, גמישות יותר, ונשימתה הוקלה. המנח המכווץ והנוקשה החל להשתנות באמצעות בחירתה לפנות פנימה אל הכאב.

קייט נקטה בצעד אמיץ כשהחליטה להיכנס לתחושות המורגשות בגופה. אין אנו יכולים לחשוב את דרכנו החוצה מאֵבֶל. אין אנו יכולים להשתמש בידע או בהמשגות כדי לצמצם בדרך כלשהי את חוויית הכאב שלנו. כפי שהולכת האימרה הידועה, "הדרך היחידה החוצה, היא לעבור את הדרך." עלינו לִפְנוֹת אל החוויה ולגעת בה בידיים הרכות ביותר. רק אז, במרחב הפנימי של שקט והתבודדות, יישא האבל שלנו ויציע לנו את פירותיו הטובים. תנועה זו היא עוד צורה של טקס מקודש, שנחצב ברגע ההווה ונוצר באמצעות חמלה.

דברים רבים כל כך נישאים בגופנו. כמעט ששכחנו את החכמה האצורה ברקמותינו. ובכל זאת, מודעות למה שנוכח בגופנו היא המודעות הנטועה ביותר ברגע ההווה. רג'ינלד ריי, מחבר הספר Touching Enlightenment: Finding Realization in the Body, כותב ש"באמצעות גופנו, אנו נמצאים בנוכחותם של כוח ואינטליגנציה מלאי חכמה, מלאי אהבה, אמינים להפליא, ובאופן קצת מוזר, ראויים למחויבות העמוקה ביותר שלנו."

עבודת-אֵבֶל חייבת לשלב חיבור עמוק לחיים הפיזיים שלנו כדי לתפוס את הדרכים שבהן הצער שלנו התנחל בגופנו. ריי מוסיף, "כשאנו מתחילים לדור בגופנו כמרחב העיקרי דרכו אנו חשים, מרגישים ויודעים את העולם, כשהחשיבה שלנו פועלת כלא יותר מעוזרת לקיום הסומאטי שלנו, רק אז נבין שאנו, בני האדם, נמצאים בקשר אינטימי ובחיבור עם כל מה שקיים." האֵבֶל מוביל אותנו בחזרה לגופנו דרך נוכחותו הפראית, המתפתלת, הכבדה והגמישה. ודרך הגוף, אנו שבים בחזרה אל תוך שיחה רחבה יותר עם העולם החי.

 

שקט, התבודדות וכוח סיבולת: ליישם את השינוי

במהלך החורף העז של הצער, אנו כמהים לשינוי. אנו משוועים לנשימה בודדה של אוויר נקי שתחדור לריאותנו. קארל יונג טען ששינוי מתבסס על שלושה עקרונות: תובנה, כוח סיבולת, ופעולה. לעתים קרובות בקליניקה שלי, אני מבקש ממטופלים להקדיש זמן להפנים את מה שעלה בטיפול. לעתים קרובות עולות בקליניקה תובנות – דרכים חדשות להתבונן בחיינו, האופן שבו פצעים מופיעים בזמנים של קונפליקט, דפוסי האינטימיות שלנו, האופנים שבהם אנו מגיבים למגע האבדן בחיינו. התובנות הללו עולות וצפות באופן מהיר ובלתי צפוי, כמו ברק, הבהוב, חלום. אנו משתנים בעקבות רגעי החזון הללו ומרגישים מלאי מוטיבציה מכוח הגילוי. אך לעתים קרובות, אנו כושלים בטיפוח התובנות הללו, דבר המוביל להיעלמותן. לעתים קרובות, מטופלים חוזרים אליי בתלונות, "אני יודע שדיברנו על דבר-מה משמעותי בשבוע שעבר, אבל אני לא מצליח להיזכר מה היה הדבר, ככל שאני מנסה." כוח סיבולת הוא זה שמאפשר לנו להמשיך להחזיק את התובנה לנגד עינינו – לחשוב עליה, לכתוב עליה, להרהר בה, לצייר אותה, לדבר עליה עם חברה קרובה – כל מה שנדרש כדי שלא תחמוק כמו חלום ליל-אמש. ואז – ורק אז – לאחר זמן רב של שהייה עם התובנה, נוכל להיות עדים לתנועה חדשה שפורצת לעולם. ככה זה עם צער. הוא דורש את תשומת לבנו לאורך זמן, משקלו כמשקל חודשים ולעתים שנים רבות, על מנת שיוליד משהו חדש ורענן לעולם. זוהי עבודת החניכה שלנו.

עלינו לפתח כלים לטפח את היכולת שלנו לשים לב לתובנות שלנו לשמור עליהן חיות ורעננות. כוח סיבולת דורש מחויבות ויציבות. עלינו לשים לב עד כמה מהר אנו עלולים לאבד חזון של הבנה חדשה, ולשוב לדפוסי ההתנהגות והתפיסות המוכרים שלנו. אנו עלולים לשכוח שהצער שלנו דורש תמיכה וידידות, וליפול בחזרה לטריטוריה המוכרת שבה אנו נושאים הכל לבדנו.

יונג אומר שפסיכולוגיה יכולה לסייע רק בשלב התובנה. מעבר לכך, כוח סיבולת ופעולה נדרשים לכוח אתי כרכיב עיקרי. כולנו יודעים עד כמה לשנות באמת את האופי שלנו. על מנת לעשות כן, נדרשת דרגה של אומץ וכוח רצון לצעוד בשטחי הצללים של חיינו. התעמתות עם האבדנים שלנו – החלקים המנודים בנו שנושאים בושה, חרטות, כישלונות – דורשת כמויות אדירות של אורח רוח. זה ברור כשמש בתקופות של אֵבֶל. להחזיק באבל שלנו לנגד עינינו ולטפל בו לאורך זמן, בסבלנות ובחמלה, הוא פעולה של מחויבות אדירה – מדובר בפעולת-לב. בטווח הארוך, שינוי הוא מחויבות רוחנית כשם שהוא פסיכולוגי. מתוך אהבה אנו מעצבים מחדש את חיינו. מדובר בעניין של משמעת (discipline), מילה שהנובעת מהמילה חניך/תלמיד (disciple). במילים אחרות, "לְמה אני מחויבת? את מה אני אוהבת, שאותו אני משרתת?" התשובה היא, בתקווה: רוחנו.

אתגרים הם חלק בלתי נפרד מעבודת האבל שלנו. המערבולות הסוחפות אותנו הרחק מלבנו האמיץ ובחזרה לאזורי הבידוד, יזרמו סביבנו לעתים תכופות. אנו ניסחף אל תוך התסבוכות שלנו לעתים קרובות. התביעה החברתית לשאת את הנטל באיפוק תמנע מאיתנו את העושר הטמון בהתבודדות שלנו, ואת היופי שביכולת של אחרים להכיל אותנו. כשנבין את הדרכים הרבות שבהן אֵבֶל הוא גדוש, נצליח לנוע עמוק יותר אל חיי-רוח. הבה נתבונן יותר מקרוב באתגרים שבדרך.

 

[1] תרגום למושג Felt Sense, המגיע מעולם ההתמקדות (Focusing) – שיטת טיפול המפתחת את היכולת לזהות תחושות בגוף, שהייה איתן וניהול דיאלוג פנימי עמן.