לא ציפיתי לערי רפאים. על זה אף אחד לא סיפר לי: קילומטרים על גבי קילומטרים של רצועת חוף משובצת מלונות וכפרי-נופש נטושים כליל, חלקם עוד טומנים בחובם את סימניהם של האנשים שנפשו בהם – מנעולים תלויים על הבריחים, מספרי חדרים מגולפים מעץ נוטים על צדם על הקירות, פה ושם בגד ישן, קרוע, מוכה-שמש – וחלקם מבני-בטון חשוף שמעולם לא נבנו עד תום. בניינים שתוכננו להיות יעד קסום של נופש חד-פעמי עבור תיירים, גגותיהם כיפות מעוגלות, קירותיהם צבועים אדום-חמרה, צהוב-חול, ורוד עתיק. גרמי מדרגות מבטון חשוף מובילים לחדרים מוארים, שחלונותיהם חפים מזכוכויות, הפונים אל הים. בריכות ריקות ממים.
כשלבסוף צצים על החוף סימני-חיים אני מתקשה לשים לב: אווירת העיזבון נותרת חרוטה עמוק בתודעה שלי, ולפני שאני שמה לב אנחנו כבר מגיעים לקאמפ שלנו, אחרי שעברנו – כך מתברר – מספר לא מבוטל של קאמפים פעילים עם חושות. למה הכל נראה כל כך עזוב ושבור? שירה מספרת לי שאחרי הפיגועים, פרץ הבנייה האדיר בסיני פסק באחת. הכל ננטש. נעזב. מלונות פאר לא הגיעו לכדי השלמה. מעט מאוד נשמר. אני לא יודעת על זה הרבה. הייתי פעם אחת בהילטון טאבה בגיל שבע עשרה, נסענו לנואיבה ליום אחד, לחוויית-תיירות של שחייה עם דולפינים. אני לא זוכרת הרבה, כמעט כלום – מסדרון רגיל של בית מלון, אימת המעמקים שמלווה אותי עד היום. זה היה לפני הפיגועים, ממש שנה לפני. מאז שכחתי מסיני לגמרי.
*
תיאמנו מראש עם כרים שיאסוף אותנו. קיבלנו עליו המלצה. שירה מתכתבת איתו בהודעות קוליות בוואטסאפ, אני שומעת אותה אומרת למכשיר הנייד שלה שאנחנו תכף עוברות את הטרמינל המצרי. מעבר הגבול בצד המצרי מוזר במיוחד – מכל עבר עומדים פקידים מצריים במדים, חלקם שוטרים ואנשי צבא, חלקם עובדי משמר הגבול, חלקם פקידים זוטרים. כולם מפטפטים בינם לבין עצמם ונראים משועממים במיוחד, כאילו לא לשם שמירה על ביטחון המדינה הם הוצבו שם, אלא שאני מגלה מהר מאוד שאם אני לא מתייחסת אליהם ברצינות התהומית שלה הם מצפים, הם מתעצבנים מהר ומעכבים שלא לצורך. לא נראה שהם שמחים בבואנו, אני לא מצליחה לקרוא את ההתנהגות שלהם כלפיי – משהו בין אדישות לציפייה סמויה ליחס של כבוד. ועוד דבר מה שאני מתקשה לשים עליו את האצבע.
פקיד ועוד פקיד ועוד פקיד, עוד טופס בלתי צפוי למלא ועוד אגרה שלא ידענו עליה, בדיקה ביטחונית שיגרתית אך מדוקדקת במיוחד, ואני מוצאת את עצמי מצדו השני של הטרמינל, עומדת לפתע בגן-ורדים מוריק שמטרתו לא ברורה: מדוע דווקא כאן, מחוץ לבדיקת הדרכונים, רגע לפני השער שמוביל אל מסוף המוניות של טאבה, קבעו גן? אין בו צל, והשמש הקופחת של צהרי היום אינה מזמינה. איש לא יושב בו, כולם ממהרים על פניו, אל צדו האחר, שם מחכה להם בית המלון, החוף, הים. ספסלי העץ המהודרים שלו נראים כאילו לא נועדו לאף אחד. רק פקיד אחד אחרון לפני שער-ברזל שחור יושב על ספסל עם כוס תה קטנה, מזיע במדים בצבע בז', מפטיר לעברנו "passport", ועוזב אותנו לנפשנו.
כרים מחכה לנו מצדו השני של הטרמינל המצרי, במסוף מוניות שנראה כאילו נשלף ממציאות אחרת: טנדרים לבנים ישנים וזהים עומדים במגרש חול, סביבם גברים בדואים בלבוש מסורתי לבן וכאפיות אדומות-לבנות מעשנים סיגריות או נחים על מחצלות שפרושות על הקרקע. כרים מפטפט איתנו בעברית. הוא מספר לנו שהוא מנהל קאמפ סמוך לזה שאליו אנחנו נוסעות, מנסה בעדינות לשדל אותנו לבוא אליו, שם הכניסה לחוף קלה יותר ונעימה יותר, לדבריו. אנחנו מהנהנות בנימוס, ובעיקר מנסות לחלץ מידע על מה שהתקשינו להבין שוב ושוב ממקום מושבנו בארץ: האם יש אנשים בחופים? מעבר הגבול היה כמעט ריק, למעט מספר משפחות דוברות-ערבית עם תינוקות ומזוודות-טרולי, שככל הנראה סגרו דיל הכל-כלול באחד מבתי המלון הקרובים לגבול.
הקורונה, ולאחריה המלחמה, עצרו את מעט התיירות שהצליחה להתבסס בשנים האחרונות. גם אני וגם שירה חיות לבד, ואוהבות לבד, אבל גם כבר רוויות מלבד. חסרה לנו חברת-אדם, לפגוש פרצופים לא מוכרים, להחליף מחשבות, לעשות מדורה, לשמוע אנשים מנגנים ומחליפים חוויות-חיים. כרים עונה תשובות שאינן מניחות את דעתנו: כמעט ואין אנשים בחופים. פה ושם יש קבוצה של 3-4 אנשים. איפה? הוא לא נותן תשובות ברורות. הוא מצדו מנסה להניח את דעתו בנוגע לדאגות הפרטיות שלו: הוא שמע שבקרוב יתחילו לגבות בישראל תשלום של 300 ש"ח על בדיקת קורונה ליוצאים לחו"ל. זה נראה לו מחיר שערורייתי שירתיע את מעט הישראלים שרוצים להגיע לסיני. אני ושירה מסבירות לו ש-300 ש"ח הם לא מה שיעמדו בין ישראלי לבין החופש שלו. אבל כרים מוסיף להיות מוטרד, ושואל מדי פעם בפעם: 100 דולר? באמת אנשים ישלמו 100 דולר..?
*
הכניסה לקאמפ Ras Sinai – או כפי שהישראלים קוראים לו, "הקאמפ של סיגל" – לא מסומנת בכביש בשום צורה. בתחילתו של שביל-גישה לא סלול קבוע שלט כחול גדול שנקבע בתוך מבנה-אבן בצורת מבצר, אבל דבר לא רשום עליו. שלט ריק. מבחוץ הכל נראה נטוש, אני מתחילה להתרגל. משני צדיו של השביל המוביל לקאמפ עומדות בקתות-קש – חושות – מפורקות חלקית. מחסנים מלאים במה שנראה כמו חלקי ברזל ישנים. רק כשהמונית מתקרבת לחוף מתגלים מספר מבני-אבן שבהם אחר כך אמצא את המקלחות והשירותים, מטבח וחנות קטנה של חפצי נוי ובגדים מקומיים.
דרומית לשטחים המשותפים, קרוב לקו החוף, עומדות כעשרים חושות, משובצות על צלע גבעה, שעליה עולים כל יום קבוצות-קבוצות של ישראלים צעירים מקאמפים שכנים לצפות בשקיעה. פעם אחת, אחרי שהשמש שוקעת וכולם יורדים למטה, אני מזהה בחור ובחורה צעירים שנותרים לשבת לבד אחרי כולם, ולבסוף מתנשקים. כשהם יורדים אני בוחנת אותם יותר מקרוב: הוא עם שיער בלונדיני מתולתל אסוף לאחור, עיניים כחולות, גופו שרירי, הילוכו בוטח. היא – שיער חום ארוך, נראה מוחלק, לבושה בביקיני בצבע ירוק זית, תחתוניו בגזרה גבוהה. הם נראים טוב. מתאימים. אני לא מצליחה להיזכר בתווי פניהם.
קשה שלא לשים לב שהגענו לקאמפ הפופולרי פחות שעל רצועת החוף; צעירים בתחילת גילאי העשרים שלהם מגיחים מספר פעמים ביום לאורך החוף, אבל הם תמיד בדרך אל- או בדרך מ- הקאמפים הסמוכים, שבהם מתברר לי שיש חושות וחדרים ממוזגים, מיטות מוגבהות, פינות אוכל מרווחות וחדישות יותר. גלידות מגנום וקוקילידה-אוריאו בפריזרים. ויי פיי שעובד לפעמים. בחור שמגיע יחד איתנו לקאמפ וקובע את מקומו בחושה הקרובה אלינו חוזר ואומר לכל מי שמוכן לשמוע, "ראיתי בקאמפ ליד בחורה עושה וידאו-צ'ט עם חברה מהבית ומיד ברחתי לפה". פה באמת אין סיכוי כזה.