לחלק א' של הטקסט: https://wateringthestones.com/sinai-part-1/
*
בלילה הראשון שלנו בחוף, הירח זרח מלא ואדום: כשהתחיל לעלות לשמיים, חלקו העליון צץ מאחורי ההרים שמעברו השני של הים, הופתעתי שאני צופה בזריחת הירח. כמו שלקח לי יומיים להפנים שהשמש זורחת בים, הפוך ממה שאני רגילה אליו; הייתי מקיצה עם אור ראשון שנכנס דרך דלת החושה, שהשארתי פתוחה מפאת החום הלוהט. בלילה השני זרח הירח מלא וצהוב. בלילה השלישי – לבן, מוסתר חלקית על ידי עננים. וברביעי לא זרח כלל. "הירח כועס," אמר ר'. היה זה הלילה האחרון שלו, של ע' ושל ד' בחוף, ועל אף שבילו איתי ועם שירה זמן קצר במונחים אובייקטיביים – שלושה ימים בסך הכל – הפכנו לחבורה מלוכדת של החוף. "השבורים של ראס סיני", קראתי לנו ביני לבין עצמי – שבורים עם ב' דגושה, כמובן.
את ר' וע' ראיתי מיד כשהגענו לחוף – שני בחורים שקשה היה לי לאמוד את גילם ולעמוד על טיבם. פניו של ע' הצנום והמקועקע-כולו לא הסגירו הרבה, וככל שהכרתי אותו יותר, הבנתי פחות על הבחור עם המיניות הלא-ברורה, כימאי ששירת עד לא מזמן בצבא קבע, ושמתכנן לעשות הסבה לרפואה בהונגריה. הלבוש והמבטא של ר' הסגירו רק מעט יותר – במקור מכפר בצפון, עכשיו מתגורר בחיפה, הוא לא מסתיר את גינוניו, וככה ניחשתי שהם זוג, אבל גיליתי שבעצם אקסים טריים בטיול-פרידה. "אתם עדיין שוכבים?" שאל ד' את ר' כשנחנו על הרפסודה ששחינו אליה כמה עשרות מטרים מהחוף. "מה זה משנה?" ענה ר' וד' נבוך, מבין שהרשה לעצמו יותר מדי בגלל המיניות המוחצנת של ר', שמצדו העמיד את ד' במקום.
עכשיו, בלילה האחרון, אני וע' העדין מדברים בפינה שקטה, בזמן שהאחרים נרדמים-לא-נרדמים בחום הכבד, תחת שמיים בלי ירח. אני מספרת לע' על בחור צעיר שהכרתי לאחרונה, בחור מתוק וטוב-מראה שנעים לי לבלות איתו. אני מדברת עם ע' על התסריט הצפוי מראש – סקס לוהט, היקסמות הדדית, היקשרות חד-צדדית ואמביוולנטית, וסיום הקשר. ע' עישן ואני לא, אבל הים, הרוח החמה, החושך והכוכבים מעל מאטים את הקצב, פותחים אותי לכיוונים חדשים-אך-מוכרים. אני מדברת לאט אבל חושבת מהר, שוקעת עמוק אל תוך המזרנים והכריות שתחת פרגולה עשויה כפות דקלים, מנסה לגלות דבר-מה חדש על הסיפור שלי דרך עיניו של אדם כמעט-זר. האם מתישהו אגלה את החלק החסר שבדרך אל זוגיות יציבה וארוכת-טווח? זה כמו פאזל, אני אומרת לע', שמאזין לי ברוב-קשב: אני רואה כבר את רוב החלקים, וככל שעוברות השנים אני מגלה עוד ועוד מהם, מחברת אותם ורואה לפרקים בהקלה כיצד התמונה מתבהרת, רק על מנת לגלות ששוב פספסתי חלק מכריע, שבלעדיו התמונה לעולם לא תושלם.
"תהיה לך זוגיות, אני בטוח," אומר ע' כשאני מסיימת. הביטחון שבקולו המתוק גורם לי להיאנח; הוא לא הראשון שמפתח ביטחון ביכולת שלי מבלי שהכיר אותי לעומק. לאחרונה, אישה חכמה וטובה שהכרתי באופן שטחי, הביטה בי ושאלה מה מייסר אותי. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם כשמסביבי כיפת זכוכית, אמרתי לה. רק אחרי שהיא נשברת, בלי שצפיתי זאת מראש, אני נזכרת שהיא שם. האישה הביטה בי, מצמצה לרגע בעיניה, ולאחר חקירה קצרה אמרה, "תהיה לך זוגיות." היא הצדיקה את הידיעה הזו ביכולות התיקשור שלה, ולרגע זה הניח את דעתי, אבל בחלוף הזמן שוב התערערה הידיעה הזו בלבי.
אני קמה לשכב לישון, בעוד האחרים עדיין מתמהמהים, נהנים לשכב קרובים-קרובים, כמו גורי-חתולים, אני חושבת כשאני חולפת על פניהם. ד' נרדם על צדו, ראשו נח על כפות ידיו, ברכיו מקופלות אל בטנו. הוא נראה פתאום תמים מאוד, כאילו נפש של ילד רך שוכנת בגופו של הגבר הצעיר הזה, כלכלן מבטיח בתחילת דרכו המקצועית, שגופו השרירי משחייה הולך לפניו. מרגע שפנה אלינו בדברים, שעה קלה אחרי שהגענו לחוף, הוא חיזר במרץ – תחילה אחריי, ולאחר מכן אחרי שירה – באופן המוכר והשחוק ביותר, אבל בחן בלתי מעורער. בין שירה וביני, לבין ע' ור', ד' היה הגלגל החמישי – באופן הליטרלי ביותר – בחבורה הקטנה. חזותו הנאה – "ד' הוא ממש גופה," אמר ר' שוב ושוב – בשילוב בגד ים מצוחצח וחיוך מקסים, גרמה לו להיראות כאילו נשלף בטעות מאחד הקאמפים הסמוכים, שבהם מרבים ישראלים צעירים רבים לרבוץ. אבל ד' בחר להצטרף לשבורים של ראס סיני ולהפוך לאחד מאיתנו.
על החוף מסביב עדיין יושבים השבורים הראשיים בהא הידיעה, גבר ואישה בני חמישים-שישים, שיושבים ומדברים אל תוך הלילה דרך-קבע. הוא אמריקאי, ראשו מעוטר ראסטות אפורות-לבנות. איך קוראים לך? שאלתי אותו יום אחד אחרי שדרש בפניי דרשה על אהבה ואמונה. Im, הוא ענה. לא הבנתי, Im? הוא הבהיר: As in Impossible. לא חקרתי מעבר, אהבתי את התשובה. רק רגע קל לפני שעזבנו את הקאמפ בדרכנו בחזרה הביתה, שמעתי משירה ש-Im הוא מומחה מוביל בתחום חקלאות פרמקלצ'ר, שהקים בין היתר חוות-גידול חקלאיות בנואיבה. כמה קשה לדעת מיהו אדם רק מהתבוננות בפניו.
גם ל-Im היה מה לומר על כישלונותיי בתחום האהבה: Ok, הוא פתח, so, we're all in the same story here, הוא הדגיש מיד בפניי שאין בי או בחוויה שלי שום דבר מיוחד. את יודעת, הוא המשיך, פעם אחת היה מורה רוחני גדול שהיה על ערש דווי. תלמידיו הקיפו את מיטתו יומם וליל, בוכים ומתפללים להחלמתו, מתחננים בפניו שלא יעזוב אותם. והרי התלמידים האלה, אין להם את האמונה בלבם, הסביר Im, ולכן הם זקוקים לגורו שלהם שיחזיק אותה עבורם – לבד הם אבודים, ואין ביניהם לבין אמונה אמיתית ולו דבר אחד במשותף. לאחר שתיקה קצרה, שבמהלכה בעיקר הנהנתי, מנסה להפנים את השיעור, הוא הוסיף: יש אנשים שתמיד רק רוצים לנסוע למרסיי. ואולי, רק אולי, אפשר שמרסיי תשכון בלבם, ואז אין צורך יותר לנסוע למרסיי?
אין לי גורו, אפשר לומר אפילו שאין לי אלוהים, ואני לא רוצה לנסוע למרסיי. אבל לרגע יכולתי לראות את עצמי בנעלי התלמיד המתחנן לתחייתו של מורה אהוב, התלמיד שאין בלבו מספיק אמונה כדי לשחרר את המורה לדרכו. We're all in the same story here. הלכתי לחושה שלי, פשטתי את בגדיי ונכנסתי מתחת לכילה בזרירזות ובמהירות. גופי להט, ורחש הגלים המלקקים את החוף הגיע לאוזניי. התחלתי למשש את דרכי מטה בין רגליי, להרגיע את השריפה, מעלה לנגד עיניי את ד' ואת הבחור הצעיר מהעיר לחלופין. נרדמתי על מזרן היחיד הצר שנדחק בין בד הרשת המתוח, חובקת צעיף דק מגולגל בין זרועותיי, חולמת על החוף, הים, הירח.