[לחלקים א' וב' של הטקסט – היכנסו ללינקים בתחתית הטקסט]
השונית שבחוף שלנו היא השונית הכי יפה. ככה אני אומרת לעצמי, על אף שלא ביקרתי באף שונית אחרת. מקטעי שיחות ששמעתי, עולה שנסיעה לסיני בלי ביקור בראס אבו גלום וכמובן ב-blue hole, היא נסיעה לסיני שבוזבזה. שם, כך אומרים, נמצאות חוויות הצלילה המרהיבות-באמת.
אבל אני לא מעוניינת לנסוע עוד שעות ארוכות בג'יפ במדבר ואז לעלות על סירה – או גמל – כדי לחפש שוניות מיוחדות. בכלל, אני לא אוהבת את המדבר, ובקושי אוהבת ללכת לים, אז מה אני עושה פה בכלל? בלילה הראשון בחוף, נשבו רוחות חמות ויבשות כל כך, שפקפקתי לחלוטין בהחלטה שלי לבוא לכאן; איך אעביר ארבעה לילות שלמים מוקפת רוח חונקת, חול ומדבר צחיח? שירה, שהתייבשה במהלך המסע שלנו דרומה – תחילה לאילת, ואז לחוף – שכבה לישון מוקדם, וכך נחסך ממנה התקף החרדה שלי. להקלתי הגדולה, בלילות שלאחר מכן האוויר התקרר מוקדם יחסית, ופחות הייתי במאבק עם איתני הטבע.
שירה אמרה לי מבעוד מועד להביא מסיכה ושנורקל. שלחתי אותה לקנות לי את הערכה, אבל הזהרתי מראש: אני מפחדת להביט אל תוך המים. ומפחדת לנשום רק דרך הפה. ושייכנסו לי מים למשקפת. ומפחדת מכל חיות הים, כן, גם הדגים הקטנים. ומכרישים. ומטביעה. בגדול, הים ומעמקיו מטילים עליי אימה מצמיתה כל כך, שפלא שאני מצליחה לטבול אפילו כף רגל אחת במים. שירה הופתעה: מה, היא אמרה, לא ידעתי את זה עלייך. בכל פעם שאנחנו מגלות זו על זו דבר-מה חדש, זה מפתיע במיוחד – אנחנו הרי מכירות כבר כמעט חמש עשרה שנים. כן כן, עניתי, פחד גבהים ופחד ממעמקים – את שניהם יש לי. טוב נו, היא ענתה, זה באמת הגיוני – שני הפחדים מעידים על פחד מאבדן שליטה.
ובכל זאת, לאחר ארוחת בוקר ראשונה, שכוללת צלחת עמוסה אבטיח חתוך לקוביות עבורי ועבור שירה, נס קפה עלית עם מלא חלב וסוכר עבורי – כמה שיותר קרוב ל-milk coffee ההודי, עוגיות McVities Digestive מצופות שוקולד מריר שנטבלות בקפה, וניגוב פיתות דקות-דקות שנאפות במקום בסלט חצילים וגבינת שמנת בצלחות של שאר יושבי הקאמפ, אנחנו מחליטות להיכנס למים ולהביט לראשונה בשונית.
אנחנו נכנסות עם המסיכות והשנורקלים על ראשנו, ואני מתמהמהת דקות ארוכות בניסיון להתאים את המסיכה לפניי הצרות, מבועתת מהאפשרות שיחדרו אליה מים ויציפו את עיניי ואת אפי. אני מושכת את רצועת הגומי עוד ועוד, מנסה ליצור ואקום בין המסיכה לבין עיניי, לשווא: בכל פעם שאני מכניסה את פניי למים, טיפות קטנות מתחילות לחלחל פנימה, ואני נתקפת פאניקה מהצפה כללית בלב ים. תעשי להיפך, שירה אומרת לי, דווקא ההצמדה התקיפה לפנים מאפשרת למים להיכנס. ובאמת, אחרי שאני משחררת קצת את אחיזת המסיכה בפניי, אחרי שכבר הטביעה פסים עמוקים ואדומים בעורי, אני צוללת, ואחרי שניות ארוכות של מתח, אני מגלה שעיניי נותרות יבשות, ומבעד למסיכה נגלית השונית.
קודם כל אני צורחת. לא מפחד, אלא מפליאה. מרימה את ראשי מהר מעל המים, מחפשת את שירה, שמרימה גם היא את ראשה לעומתי, ואז צועקת אל תוך השנורקל שממלא את פי: "דגים!" שירה מחייכת, מהנהנת, ומחזירה את פניה למים. תחילה ראיתי להקות דגיגים קטנטנים כסופים, אך תוך פחות מדקה של שחייה המים העמיקו באחת, ותחתיי נגלתה השונית במלוא תפארתה: לפתע שחו תחתיי דגי-ענק זוהרים בצהוב-אדום-כחול, דגים דקים, שקופים כמעט, וארוכים מאוד-מאוד, כמו חרבות עדינות, אלמוגים על סלעים, ויצורים שנדמו לי כאלמוגים, אדומים-ורודים ובשריים, דמויי איברי מין בתוך סלע, שבכל פעם ששלחתי את ידי קרוב אליהם, הם סגרו את פיהם לעומתי.
בהלה: כמה עמוקים המים? עשרה מטרים? עשרים? אני לא יודעת לאמוד. אני מתבוננת בסלעייה הקרובה לגופי, לפני השטח, ונמנעת מלהביט מטה-מטה, איפה שהכחול כהה יותר, הדגים גדולים יותר, והסלעים מסתירים בוודאי בעלי חיים שעלולים להגיח בלי אזהרה ולמשוך אותי מטה יחד איתם. אני שוחה קרוב לשירה, יודעת שהיא תשמור עליי במקרה הצורך. בטוחה בכך. שירה לא תשאיר אותי לבד אם יתקוף אותי כריש, אפילו שלפעמים היא רוצה לעזוב את כולם ואת הכל ולשכוח מבני אדם אחרים, גם מאלה שהיא מאוד אוהבת: במיוחד מאלה שהיא אוהבת במיוחד.
בנסיעה לאילת רבנו. אולי לא בדיוק ריב, אבל התגלעו אי הבנות. בכל פעם שיש בינינו אי הבנות זה מטריד במיוחד: הרי קורצנו מאותם חומרים, עברנו דברים דומים כל כך. אנחנו מחוברות ראשית באותה חוויית עולם-נוטש בסיסית, שאותה אנחנו סוחבות על גבנו לכל מקום, ורק אחר כך בדברים נוספים: הכתיבה, הטבע, אהבת האדם. בימים אלה, העולם שנטש אותנו מראשיתנו משתנה לנגד עינינו, וכל אחת בדרכה מגלפת מחדש את סיפור-חייה.
לפני כמה שנים, כששירה היתה במקום רחוק כלשהו בעולם, כתבתי, "בלילה אני חולמת ששירה באה למיטתי בבוקר, כשהמאוורר פועל והתריסים חצי מוגפים. היא מוציאה מהתיק קופסה קטנה שהביאה לי במתנה, על הקופסה משובצת דמותה של אישה, שנרקמה בחוטים בצבעי פסטל כחולים וורודים: זו וירג'ינה וולף? רוזה פארקס? קשה לי לזהות. שירה נשכבת לצדי במיטה ואנחנו ישנות." שלחתי לה את החלום הזה כמתנת-חברות ואהבה, ורק זמן-מה אחר כך היא אמרה לי כמה הוא הבהיל אותה; כמה היא פחדה מאותה מיטת-כלולות שבניתי לנו בחלומי.
כעת אנחנו כבר יודעות לפרום את החוטים בינינו, לקשור חדשים. לריב. כמה חשוב לא להסכים – ולשרוד. לכעוס – ולהמשיך הלאה. לפגוע – ולא להחריב עד היסוד את האמון שנבנה בעמל רב. דברים שאף אחד לא לימד אותנו לעשות, ושנאלצנו ללמוד במחיר אבדנים כבדים מנשוא. בדרך לאילת אנחנו רבות: שירה מנסה לומר לי משהו, אבל יוצא לה עקום, אני מתכנסת בדממת-עלבון, ומשם הדברים כבר לא יכולים שלא להיאמר. אנחנו אומרות, מטילות ספק אחת בשנייה ובעצמנו, מהלכות על הגבול העדין שבין הביטחון בצדקתנו לבין פקפוק מוחלט בצדקתנו. מנסות לא לאבד את הראש ואת הלב.
לוקח זמן מה עד שאני נרגעת ושבה להאמין שאני רצויה. אני מנסה לשמור מרחק בטוח משירה בחוף אבל מהר מאוד חוזרת להאמין לה שהיא רוצה להיות כאן, עכשיו, יחד איתי. ובמים אני יודעת פתאום שהיא תשמור עליי אם יקרה לי משהו, יודעת-באמת.
השונית נפרשת תחתיי ואני מגלה עוד ועוד אנשים שאינם בני אדם – מושג שלמדתי להכיר לאחרונה, ושאני משתמשת בו בקריצה צינית מוחלטת, ולצד זאת מחבקת אותו אל לבי. יום לאחר מכן אני כבר נכנסת למים לבד: השונית כבר לא מאיימת כבעבר. הפחד עדיין מזדחל במעלה עורפי מדי פעם, כשמבטי נמשך אל המעמקים הכהים, אז אני מאטה לרגע את הנשימה, ולאחר רגע שוכחת מעצמי לחלוטין, ושוקעת למדיטציית-צלילה משחררת: השונית שבחוף שלנו היא השונית הכי יפה.
*
חלק א':
חלק ב':