[לפרקים הקודמים – ראו לינקים בסוף הטקסט]
אני לא מבינה מה אני עושה פה. מחוץ לחלון הטנדר ההרים המתפרשים אל עבר האינסוף. השמש מתחילה לשקוע, והם הופכים לגושי סלע כהים ומאיימים. אני לא מזהה את הדרך; נסעתי בדרך הזו, בכיוון ההפוך, רק כמה שעות קודם לכן, אבל עכשיו, בנסיעה חזור, אני לא מזהה דבר. אולי זה האור שיורד, ואולי אלה סתם פראנויות, אבל אני די בטוחה שאנחנו על כביש אחר לגמרי עכשיו. אם הנהג רוצה, הוא יכול לעשות כל פנייה בדרך מבלי שאדע שסטינו ממנה, וזה מה שמעסיק אותי – שנרקמה מזימה רבת-משתתפים להעלים אותי, או אפילו מזימה בת משתתף אחד בלבד – הנהג – שיעשה בי דברים שאני מנסה שלא לחשוב עליהם.
אני לבד באמצע שומקום, במדינה זרה עם גבר זר שחיי נתונים בידיו. זו לא הפעם הראשונה שאני נקלעת למצב כזה – מרצוני החופשי, אגב – אבל בכל פעם מחדש מגיע הרגע שבו אני תוהה למה החלטתי להכניס את עצמי למצב ביש כזה, והאם כל מה שמסביב שווה את זה. "כל מה שמסביב" הם הטיולים שאני יוצאת אליהם, שחלק בלתי נמנע מהם כרוך בנסיעות לבד בשממות שונות ומשונות.
כשעליתי לבד על רכבת לילה מדלהי לורנאסי לפני שמונה שנים, אף אחד לא אמר לי שמדובר באחד מקווי הנסיעה המסוכנים ביותר, ולכן תחושת הסכנה שאפפה אותי אז היתה נסבלת, כמעט נורמלית; ישנתי שנת-לילה שקטה למדי על הדרגש הנפתח שלי, לצד חמישה גברים הודים שנחרו והפליצו אל תוך הלילה החם והמהביל. בבוקר, כשהרכבת הזדחלה באיטיות אל תחנת ורנאסי, שינסתי מותניים והכנתי את עצמי לעולם החוץ: להדוף נהגי ריקשה והצעות מפוקפקות. אלא שכל מה שמצאתי הוא רציף ריק ומנומנם. הלכתי לאיטי אל עבר עמדת ה-pre pay לתפוס ריקשה, ורק כשירדתי ממנה בפאתי העיר העתיקה, הנהג צהל לעברי: happy holi! ואז הבנתי את פשר השקט התמוה.
בשנים שעברו מאז, השתכללו המגננות שלי וכעת הן עולות ויורדות באופן כמעט מותאם לחלוטין למציאות. אבל עתה, בטנדר, אני פתאום מפקפקת בעצמי שוב: על אף שווידאתי שמדובר בנהג המוכר לבעלי הקאמפ שבו אני לנה, ועל אף שקבעתי איתו מראש בשעה מיועדת והוא הגיע בזמן, ועל אף עוד מספר תכונות שמעידות לכאורה על אמינותו ועל הביטחון שבו אני בוודאי שרויה – חרדת המוות מתחילה לטפס במעלה עורפי.
הנהג נראה עייף. השעה היא חמש אחר הצהריים. תוך שעה, אם הכל יילך כמתוכנן, אשב שוב על החוף בקאמפ עם שירה. אם הכל יילך כמתוכנן.
אני מחליטה להתחיל לדבר ולא להפסיק עד שנגיע. תחילה אני שואלת את הנהג אם אנחנו נוסעים באותה דרך שבה נסענו בכיוון ההפוך בבוקר. אני מעמידה פני תמימה, שואלת כאילו מדובר בשאלה תיירותית סטנדרטית: באמת מדובר באותה דרך? אני מנסה לשוות לפניי הבעת סקרנות חצי-אדישה. הנהג העייף מחייך אליי דרך המראה, אומר, בטח, את לא מזהה? החיוך שלו חשוד בעיניי – האם מדובר בחיוך כן, או שמא הוא מלגלג עליי מאחורי עיניו? – ואני מבינה שנכשלתי בניסיון להרגיע את עצמי.
לכן אני תופסת כיוון שיחה אחר: יש לך משפחה? ספר לי עליה. אני דורשת. או. עכשיו הוא מתחיל לדבר. כן, יש לו משפחה: אישה אחת ושלושה ילדים. בן בכור, בן עשרים, ושתי בנות, בנות שש עשרה ועשר. אישה אחת כי אין כסף לעוד אישה. הבן עובד בתיירות. הבת בת השש עשרה תכף מתארסת לבחור מקומי, עוד שנה-שנתיים תתחתן אינשאללה. היא רוצה להתחתן? אני שואלת, בידיעה שכל תשובה שאקבל לא תספק לי את המידע שהייתי רוצה באמת לדעת. ברור, עונה הנהג, היא מאוד רוצה להתחתן, ללדת ילדים. אני מנסה לדמיין את חייה של הנערה ואינני מצליחה: כמעט שום דבר לא מחבר ביני לבינה בעולם הזה. הרצונות שלה זרים לי לחלוטין. אני יכולה, מתוך עולמי-שלי, להחליט שאותה נערה אינה מעוניינת להתחתן, אבל זו תהיה טעות.
בביקור האחרון שלי בהודו התמקמתי בגסטהאוס על גבעה קטנה, בקומתו השנייה של בניין שבו גרה משפחה גדולה. אף אחד לא טרח לספר לי שבימים הקרובים עתידה להתקיים בחצר חתונה גדולה, שבה יבואו בברית הנישואין אחת מבנות המשפחה עם גבר צעיר בן הכפר השכן. במשך כמה לילות חייתי בתוך חתונה הודית: החדר שלי התמלא בכל הצלילים והריחות והקולות של ההכנות, הטקסים, ולבסוף – המסיבה הגדולה. ערב אחד, בעודי עושה את דרכי במדרגות האבן במעלה הגבעה אחרי שאכלתי את ארוחת הערב שלי בכפר למטה, ראיתי נשים רוקדות למוסיקה נוגה ושקטה באחת החצרות הפנימיות. עצרתי לרגע קל להביט בתנועותיהן האיטיות, סובבות במעגל, כשאחת הנשים לכדה את מבטי וסימנה לי בידה להתקרב.
תחילה היססתי, התביישתי, הרגשתי זרה. אבל האישה התעקשה, התקרבה אליי ומשכה אותי בידי פנימה. בואי לרקוד איתנו, היא אמרה. דשדשתי ברגליי על רצפת הבטון הרטובה מגשם, התיישבתי בצד והמשכתי להתבונן בנשים מחוללות. מי הכלה? שאלתי אישה אחת. לא לא, היא סימנה לי, ואז הצביעה אל עבר דלת סגורה שמובילה לאחד מחדרי הבית. הכלה שם, הבנתי. למה היא לא רוקדת איתכן? שאלתי. האישה הסבירה: הכלה עצובה עכשיו, בוכה לבד בחדרה. בקרוב היא תעזוב את הבית היחיד שאי פעם הכירה, ותעבור לגור בבית משפחתו של בעלה – אמנם מרחק עשרים דקות הליכה – ובכל זאת, חייה ישתנו מקצה לקצה.
הבנתי: הנשים הרוקדות למוסיקה איטית, שקטה. באותו ערב לא היו הרבה פרצופים שמחים. רק נשים מחוללות בדממה מחוץ לחדרה של הכלה הבוכייה.
בתו בת השש עשרה של הנהג רוצה להתחתן. אולי. אולי לא. כנראה שגם וגם. איך נראה העצב שלה? איך נראית השימחה? בעודי מהרהרת בכך, הפנה אליי הנהג שאלות: בת כמה את? שלושים ושש. פתאום ניער מעצמו את העייפות: שלושים ושש? אמר בפליאה, חשבתי עשרים וחמש. חייכתי. סיפור שחוזר על עצמו. הנהג בן ארבעים, כך מתברר. רק ארבע שנים מפרידות בינינו. אנו מביטים זה בזו שוב דרך המראה, והכל מרגיש קצת אחרת. הוא – עורו השחום מוכה-שמש, חריצים עמוקים בצדי פיו, ואני. כשהוא מבקש לדעת אם יש לי בן זוג – בעל – אני משקרת ואומרת שכן, אני חיה עם בן זוג. סיפור שחוזר על עצמו. אני מפליגה בסיפורי-בדיה על בן הזוג הדמיוני שלי, קצת כדי להנעים את זמנו של הנהג בסיפורי-שעשועים, וקצת כדי לערער מעט את שלוותו.
שעה קלה עוברת בשיחה קולחת ואנחנו שוב בחוף. כבר מזמן זיהיתי שוב את הדרך שבה נסענו, וידעתי שאגיע בחזרה בשלום. כשאני יורדת מהרכב, אני מושיטה לנהג שטר נוסף של מאה לירות, שקודם לכן התמקחתי כדי להוריד מהמחיר. הוא סופר את הכסף, שם את ידו על לבו בהכרת תודה. אני חושבת על האישה השנייה שמעולם לא היה לו כסף לשאת. אנחנו נפרדים, אני צועדת אל עבר החוף, והוא נוסע בחזרה לביתו.
*
חלק א':
חלק ב':
חלק ג':