גרביים

לקח לה רגע להבין שהמוכר מזלזל בה מעט. או שמא היה זה בלבול מצדו? במבט לאחור, ללא ספק זלזול, או לפחות שמץ ממנו. הוא הביט בכף רגלה, אותה הניחה על הרצפה, וניסה להבין מה בדיוק עוטף אותה. את מעדיפה למדוד את הנעליים עם גרביים שלנו? הוא החווה לעבר סלסלת קש, שבה נחו מספר זוגות גרביים מגולגלים. לא, היא ענתה, זה בסדר, אני לובשת שני זוגות גרביים. היו לכך כמה סיבות, שאותן היא לא רצתה להסביר למוכר: המגפיים שקנתה לפני כמה שנים, ושנועדו למזג אוויר קר במיוחד, היו גדולים עליה, ולכן בכל פעם שהיא נוסעת לארץ קרה, היא נאלצת לארוז מספר כפול של גרביים, למלא את המגף. בנוסף, הגרביים החמים שלה היו מכוערים וישנים, ולכן העדיפה לגרוב מעליהם גרב דק ויפה יותר שיבצבץ מפתח הנעל.

במקום זה, היא אמרה למוכר: פשוט קר לי מדי, אז אני משתמשת בשני זוגות. ככה את בדרך כלל נוהגת? הוא שאל. בדיעבד, היא הבינה, עשה עצמו מבולבל כדי להסוות את התיעוב הקל שחש מהנוהג הירוד שלה. ובכל זאת, הוא נהג בה באדיבות ואף בסקרנות, במיוחד לאחר שגילה על ארץ מוצאה. אולי אפילו סלח לה על הגרביים.

חנות ציוד החוץ היתה גדולה, חדישה ונאה. על אף שעמדה בודדה באמצע שדרה כעורה וסואנת בעיר, נכנסו אליה ויצאו ממנה אנשים רבים. תצוגת הנעליים היתה נוחה, ובה עמדו זוגות לא רבים – אך לא מעטים – דבר שהעיד על כך שנבחרו בקפידה – של נעליים. מתחת לכל נעל האיר פנס קטן של אור צהוב ונעים, כאילו עלתה הנעל לתת את מופע חייה על במה זעירה.

היא לא ידעה איזו נעל לבחור, כמובן; מה לה ולציוד-חוץ? בקושי לבית הקפה השכונתי היא יוצאת. אבל, כך הרגישה, בשלה העת להשקיע את מעט כספה בנעליים שייקחו אותה בביטחה ממקום למקום, מוגנת מגשם ומקור, דורכת בקלות על סלעים חלקלקים, גם אם לעתים רחוקות עשתה זאת. עוד ברשימת הקניות שלה, שדרכה היא צריכה לעבור אט-אט, לפי תזרים המזומנים: אוהל ומזרן מתנפח (היא דווקא רכשה מזרן מתנפח, ואף עשתה סקר שוק מקיף, אך גילתה שבכל זאת בחרה בדגם לא מוצלח, לאחר שמספר פעמים התעוררה בבוקר והרגישה היטב את הקרקע תחת גבה).

לעת עתה, היא פירטה למוכר את צרכיה: שיהיו קלות, עמידות למים, לא מקצועיות מדי. בכל זאת, מה לה ולחוץ הגדול. עוד היא רצתה שהנעליים תהיינה: זולות. ויפות. לאו דווקא בסדר הזה. אבל את זה היא נמנעה מלציין בפני המוכר. נדמה היה שהוא מבין את עניין הכסף לבד (האם שני זוגות הגרביים שלרגליה הסגירו אותה? או שמא היה זה מבטה המבולבל, חזותה הצעירה מגילה?), ולכן הציע לה נעל במבצע.

המבט המבולבל והחזות הצעירה – כך חשדה – הם שהובילו להרבה מאוד אי הבנות, שנדמה שעיצבנו את המקומיים לא פעם. היא ניסתה למשוך כסף בכרטיס לא נכון וגרמה לתור להתארך, לא הבינה את הקופאית בסופר וגרמה לה לרשוף לעברה במבט המבקש את עזרת אלוהים הגדול שבשמיים, ואילצה גבר מבוגר ללחוץ בחוסר סבלנות על הכפתור האחראי לפתיחת דלת הרכבת התחתית, מכיוון שחלמה בהקיץ מול הדלת הסגורה. רגעי ההשתהות הללו לא התקבלו בסלחנות או בהבנה, והיא כבר מזמן עייפה מהקצב של העיר, שדרש ממנה להחזיק בתודעה חדה וצלולה בכל עת – דרישה שקוממה אותה שוב ושוב, בעודה מחפשת אחר פינות שקטות לערסל בהן את מחשבותיה הפרומות.

מראש ויתרה הפעם על החיפוש הקדחתני אחר תערוכות, גלריות ומבצעים, אבל מזג האוויר העגמומי לא אפשר לה להתענג על רחובות העיר; אפרוריותם כמו הצטרפה לזעף שעל פני העוברים והשבים. פעם אחת, נאלצה לברוח מהגשם אל תוך בית קפה, וגילתה מקום שעוצב בפשטות, עם דלפקי עץ בהיר רחבים וכיסאות שחורים. מהר מאוד עמדה על טעותה, והתביישה לסגת כשהבינה שהיא עומדת לשלם מחיר מופקע על כוס קפה שהבריסטה טרח עליה ארוכות, ושזיהתה עוד בטרם טעמה ממנה שתסלוד מהחמיצות העזה של המשקה.

נותרו לה הספרים. והתינוק. היתה לה שיטה להרדים אותו בקלות כמעט אגבית – קלות שהתגאתה בה, אך שהפילה עליה אחריות מיידית ובלתי מידתית בעיניה. הוא נדחף אל זרועותיה בשמחה גלויה בכל פעם שנכנסה לדירה, בעוד אמו, סתורת שיער – אך תמיד מסודרת למראה – משחררת אנחת רווחה ומגלגלת את עיניה לשמיים, כאומרת, איזה מזל שהגעת. כמעט השתגעתי. אז היתה מקפצת איתו זמן מה בין החדרים המרווחים והמחוממים, מרוצפי הפרקט, שחלונותיהם הגדולים הכניסו אור נוגה, עד שפלט מפיו נוזל חמים ולבנבן, נאנח, ונרדם.

היא לא ידעה מדוע תינוקות נרדמים בקלות כל כך בחיבוקה, אבל חשדה באותן מחשבות פרומות, שבהחזיקה את היצורים הזעירים, היו נפתחות לכל עבר, אולי גם אל תוך שנתם. הם מעדיפים יחס נקי, התינוקות, כך למדה עם הזמן, לאחר שערסלה תינוקות רבים של אחרים – כל ציפייה מהם רק תוביל לכאב לב וכאב ראש. אבל כמה חוסר-ציפייה אפשר לשאת בעולם הזה? שעתיים, אולי שלוש, היתה מחזיקה מעמד, עד שרצתה להשיב את התינוקות להוריהם, שמצידם היו אסירי תודה גם על פחות מכך. או-אז היה עולה בה היצר לא להחזיק יותר בתינוק לעולם, כה מותשת היתה מהתמזגותה בו. "אם הייתי במקומך, הייתי זורקת אותו דרך החלון", אמרה יום אחד לחברתה, והחברה צחקה, אבל היא התכוונה לכך ברצינות: אהבתה לצורות חיים חסרות-ישע היתה עמוקה כדי כך, שהמחשבה על חיים בחיק צורת חיים שכזו ללא הפוגות, הטילה עליה אימה.

בלילה, כשהשתינה בכוס תה ריקה שנותרה בחדר האורחים כי התעצלה לקום לשירותים, תהתה מה היתה חברתה חושבת לו היתה אי פעם מגלה על כך. האם היתה מפקידה את התינוק באותה חדווה בידיה. ולמה לא, בעצם. אבל היא ידעה למה לא. היא חלמה שבעלה של החברה לא חוזר מהעבודה, ואז לא חוזר יותר בכלל. החברה נותרה לבד עם התינוק, ואיתה, ובעוד היא חשה הקלה מוזרה על היעדר הבעל, היא גם חשדה שכעת תיאלץ להישאר בסביבה לנצח, וחרדה אחזה בה. בבוקר למחרת גילתה שהבעל אמנם חזר בלילה, אבל כבר יצא מוקדם בבוקר לעבודה. בגלל שנתה שנדדה, כששוב אחזה בתינוק בבוקר, היא והחברה התלוצצו שהיא נראית כאילו היא-עצמה אם חשוכת-שינה.

את הספרים שקנתה ביומה הראשון שם לא פתחה כמעט בכלל, הזמן ברח לה בין הרדמה לבין פינוי הכלים, ובלילות, על המזרן המתקפל שלמרגלות שידה עמוסת מתנות-תינוק ארוזות עדיין, היא חלמה על בעלים נעדרים, על אהוב ישן, ועל אמה-שלה, שזה זמן שלא הרהרה בה. היא רצתה למלא את המזוודה הקטנה שלה בספרים, מילים-מילים של נשים, שילוו אותה הביתה ובבוא העת יספקו לה נחמה.

היא הסתפקה בפחות ממה שרצתה, בגלל הנעליים הגדולות שדחסה לבסוף לטרולי הקטן. הן הותאמו לתקציב, אך היו – בצר לה – מכוערות, צבען לא הולם אותה או אף אחת אחרת, לצורך העניין. ובכל זאת היתה מרוצה מהרכישה, מצפה בקוצר רוח לרגע שבו תנעל אותן ליד מדורה חמימה, מתרפקת על כתפו של מישהו חמים, אהוב חדש-ישן אולי. תרצי לקנות גם גרביים? שאל המוכר, כשכבר היה בטוח ברכישתה. הוא הביט אל עבר כפות רגליה, שבגלל הגרביים-בשכבות, איבדו את צורתן ונראו כמו שתי לחמניות ישנות. לא תודה, היא חייכה, ויצאה את החנות בחיפזון, מבקשת להשהות כל החלטה נוספת בחייה.

בלילה, רגע לפני שנרדמה, נדמה היה לה ששכחה דבר-מה חשוב. לאחר מכן חלמה על גרביים חדשים בשלל צבעים, יפים כל כך, זוהרים בחושך, גרביים שלא ראתה כמותם מעולם.