פרצוף של אחד שיחזור

מתוך מיליוני שנים של קיום, אנחנו קיימים במהלך כמה עשרות שנים בודדות סך הכל, היא אמרה. הרהרתי בזה רגע. פתחתי את העיניים והבטתי באנשים הנוספים שישבו בעיניים עצומות בסלון הקטן והמחומם יתר על המידה, חלל קטן אך מתקבל על הדעת עבור החיים בשכירות, חלל שרק חלקים קטנים מקירותיו חשופים, שכן כל היתר מחופים מדפי ספרים. אנשים שאני מכירה יותר או פחות מזה שנים לא מעטות, באופן יחסי לעשרות השנים שבהן אתקיים בהן ככלל, ישבו על כריות מאולתרות שהונחו על שטיח לא נקי. לחלקם אני רוחשת חיבה, לאף אחד מהם אינני רוחשת אהבה, וגם לא מחזיקה נגדם טינה. אם המקריות הסטטיסטית שאתקיים לצד אנשים מסוימים, ולא אחרים, בעודי חיה, היא נמוכה באופן כמעט פושע, האם יש סיבה טובה דיה לכך שאני מתקיימת לצד אנשים אלה דווקא?

הייתי מהראשונות לצאת מהבית בתום המפגש. לא היה לי צורך לומר שלום או לשאול לשלומם של הנוכחים, והבית הצפוף הפיל עליי דכדוך; כל הספרים במדפים נכתבו בידי גברים, מרביתם מתים וחלקם חיים אך משעממים עד כאב. זה לא עקרוני, שאני קוראת רק נשים, זה פשוט לא הגיוני עבורי לקרוא את קיומי – או את היעדר קיומי, לעתים קרובות מדי – דרך עיניהם של מי שאני מראש לא מצליחה להבין את תפיסת עולמם. זה מוזר, שאינני מבינה. קראתי את הספרים שלהם, כל כך הרבה מהם, במשך כל כך הרבה שנים (באופן יחסי). ועדיין, אינני מבינה.

רכסתי את המעיל החם והמכוער שלי, שקניתי בחורף ההוא שהחלטתי שדי, לא אכפת לי איך אני נראית, העיקר לא לקפוא, מעל סוודר צמר עבה שקניתי כשכבר נראה ישן, מעל חולצה ארוכה ורכה, מעל כלום. אני אוהבת ללבוש שכבות חמות ולוותר על חזייה, למרות שלפעמים, אם אני לא יוצאת מהבית כל היום, תחושת השחרור המחוצפת מתחלפת בתחושה ששכחתי לעשות דבר מה חשוב עבור עצמי. צעדתי הביתה ברחוב הקר והרטוב, חלפתי על פני המכולת שפתוחה תמיד, שהיתה פעם בית כנסת, ולכן המנורות בתוך המבנה הן שנדלירים מהודרים וזולים שמאירים באור חזק מדי שימורי טונה, רסק תפוחים עם סוכר, אורז פרסי.

הגשם פסק, אבל השעה היתה מאוחרת ולא היו בחוץ אנשים. את הפלאפון השארתי בבית, פעולה שאני לפעמים עושה כדי לעבוד על עצמי שאני לא מצפה לדבר, בזמן שאני דווקא מצפה מאוד. הפעם דווקא תפסתי את עצמי בתחבולה, ובכל זאת קיוויתי ל לגלות דבר מה חדש כשאתייחד עם המכשיר שוב. בדקתי אותו במקום שבו השלכתי אותו לפני שיצאתי – צפון בין קפלי שמיכת הפוך. כלום, אפילו לא הודעה בלתי-צפויה.

אולי לא צריך להעמיס כל כך הרבה על מישהו שבכל מקרה קיים לצדי בעולם במשך עשרות שנים מאוד קצרות, חשבתי. הוא כבר גם כך עבר את החסם הסטטיסטי הבלתי-רגיל הזה. שנינו פה, מספר קטן (יחסית) של שנים הפריד בין לידותנו, ואנחנו לעתים אפילו שוהים באותה יבשת, באותה מדינה, ובאותה עיר. לפעמים אפילו באותה מיטה. אולי זה מספיק. יש לו פרצוף של אחד שיחזור, אמר לי מישהו, שמעורה באופן שלעתים מטריד אותי בפרטי הפרטים השוליים של חיי, אחרי ששלחתי לו צילום מסך מתוך פרופיל הפייסבוק של ההוא שנסע. התבוננתי שוב בתמונה, תוהה: מה זה לעזאזל פרצוף של מישהו שיחזור?

בלילה שהכרתי את ההוא שיחזור – לעיר הזו – בטוח; למיטה שלי – לא כל כך בטוח – ישבנו ליד מדורה. שמעתי אותו מספר על הפעם שבה ישן כמה לילות במסגד. הוא לא סיפר את זה לי, אלא לאחד שישב לידו, שניהם מאחורי גבי, קולותיהם חדים באזניי. המדורה דלקה אבל מיאנה לחמם, בולי העץ מתלקחים באיטיות ולא מפיצים חום. נדחקתי קדימה כדי לזכות במעט מהחמימות שבכל זאת הורגשה. הוא ישב מאחוריי, חשתי בנוכחותו גם בלי שנגע בי. באופק, פסגת ההר הגבוה ביותר כוסתה בשלג, ומסביב השדות עמדו ירוקים ומלאי בוץ, תוצאה של הגשמים העזים שפקדו את האזור בימים שחלפו.

על אף הקור העז, הקמנו את אוהלינו בחוץ באותו יום. הצטרפתי רק לילה לפני, אחרי ימים ארוכים שהאחרים כבר יצאו לטייל. כשהגעתי, כולם נראו תשושים, והשתרעו על ספות ישנות במועדונית נוער בקיבוץ, בגדיהם, נעליהם וגרביהם רטובים. פרשנו על הרצפה מזרני-יחיד מספוג שמצאנו באחד החדרים. כולם נרדמו מוקדם, גם אני, על מזרן שדחקתי מתחת לשולחן עבודה מפורמייקה בחדר קטן מלא במדפסות ישנות ומקולקלות. בבוקר למחרת, בפינת החדר, ערמנו מחדש את הערב-רב של חתיכות הספוג המלבניות, מרופדות בבדים עם הדפסים גאומטריים שונים – משולשים אדומים שחופפים משולשים כחולים – ופרחים בצבע חרדל על רקע חום-לבן. באור היום ניתן היה להבחין בכתמים על הבדים, צבעים דהויים של מה שאפשר רק לנחש שנשפך עליהם – משקאות ממותקים, רטבים, דם?

לפני שיצאנו לדרך באותו בוקר, שטפתי את הכלים שלכלכנו בפזירות דעת ושהונחו בכיור המועדונית; כוסות הפלסטיק הגבוהות נדבקו זו לזו, בתחתיתן שאריות קפה שחור בוצי, הסכו”ם בערבוביה בקופסת פלסטיק, על הכפות גושי דייסת קוואקר שיבשה. בחוסר רצון לקחתי לידי סקוץ’ ישן ומזוהם, בזמן שאני דוחקת לשולי תודעתי את תחושת מגעו בכף ידי – שילוב של חספוס וריריות ששלחו צמרמורות במעלה שדרתי.

הגשמים ששלחו אותנו להעדיף מזרנים מלוכלכים על אוהלים מוצפים, הבטיחו טיול בין מפלים ושלוליות; לא בשבילי, ידעתי מיד – לעתים קרובות אני מעדיפה נוחות על אתגר שנדמה שאינו נותן לי דבר בתמורה להשקעתי. במקום זה, ביליתי את היום בעיר התיירותית הסמוכה, שמתוארת לעתים קרובות כ’ציורית’. שוטטתי בין חנויות קטנות לקרמיקה, שבהן קיוויתי למצוא דבר מה קטן ויפה לקחת איתי, אבל שהתגלו כחללים מלאי כלי בית כעורים במיוחד, צבעיהם בהירים ושקטים – תכלת, טורקיז – צורתם מעוגלת ורכה, עליהם ציורי פרחים וציפורים. התהלכתי בנעלי הטיולים הגסות בין נשים מבוגרות שבחרו מתנות לחג, ולבסוף ירדתי במדרגות אבן אל בית קפה, שם לגמתי קפה חלש ודלוח, והתבוננתי ארוכות בציורי הנוף שהודפסו על תחתיות לכוסות ומגנטים למקרר, והוצעו למכירה, תוהה אם אותן נשים שקנו את כלי הקרמיקה היו קונות גם את הציורים הללו.

הצטרפתי אל השאר, שדשדשו בבוץ בכל זאת, בשדות לקראת שקיעה. עוד לפני שהשמש ירדה, החל הקור לחלחל. הדלקנו את המדורה, שלא חיממה. ישבנו קרובים, התקשינו להפשיר, והוא התמקם מאחוריי ודיבר אל הבחור שלצדו: בחורה שבדית שהכיר כשטייל, סיפרה לו שהיא עומדת לבקר במקדש, וכשכבר הגיע איתה, וגילה למרבה הפתעתו שמדובר במסגד, לא הסתיר מאנשי המקום את מוצאו. הבחורה לא הסתדרה, הוא אמר, ועזבה אחרי הלילה הראשון. הוא, לעומתה, הסתדר: אחי, הם עפו עליי, אמר למאזין לו. הם הראו לו איך להתפלל, הוא ישן איתם, ואכל עם המתפללים. מה קרה לבחורה? תהיתי, אך לא שאלתי. אני משלימה לבד את החלק החסר בסיפור.

אט אט הוא התקרב אליי. החלפנו רק מעט מילים כשכבר התחלתי לחשב אם אעדיף להתחמם איתו באוהל בלילה או לא. הדילמה נפתרה כשאמרתי דבר מה שהכעיס אותו. היינו מסטולים, ואני גיליתי – מאוחר מדי, תמיד מאוחר מדי – שהפלגתי במונולוג חוצב-להבות, תובעני, ממאנת לוותר על עמדתי. צל קל עבר בינינו, ועל אף שזמן קצר לפני כן הוא ביקש להניח את ראשו בחיקי, כעת קם והלך, ולא שב עוד אליי באותו לילה.

אחרי הלילה הקר, הבוקר הביא עמו הקלה. השמש יצאה וצעדנו בשדות פורחים בפרחי אביב – פרחים קטנים בסגול וכתום בהיר, חרציות צהובות, פה ושם גבעולים גבוהים שמהם פורצים פרחים בוורוד עז. במעין קטן, הורדתי אל מול עיניו את בגדיי, הוא הביט בי, ואני הבטתי בו בחזרה; הבנתי שעליי לוותר, טבלתי את ידיי במים הקרירים ושמתי את כפותיי על גבו, שעל שדרתו קועקעו סימני צ’אקרות נטולי ייחוד. הוא, בתגובה, הניח את ידו הגדולה על ירכי, מעט מעל הברך. פלג גופו העליון הגדול אך לא חטוב משך אותי, ועברה בי צמרמורת של תשוקה. רציתי להימעך תחתיו, להרשות לו לזוז מעליי ולתפוס אותי בידיו, להריח את זיעתו.

לבסוף הגענו אל נחל זורם, שזרימתו התעצמה בעקבות הגשמים העזים, ושלגדותיו עמדנו לישון בלילה הממשמש ובא. אחרי שהקמתי את האוהל הקטן, לקחתי מגבת וכלי רחצה וירדתי אל המים שאבנים גדולות מובילות אליהם דרך שביל גישה שעבר מתחת לגשר שעליו חלפו ביעף משאיות גדולות, מודעת לכך שהנהגים תופסים בוודאי בזווית עיניהם שבריר קטן מגופי החשוף – רגל לבנה עדיין מהחורף, ישבן, הכתם הכהה שבין רגליי. אני ושתי נשים נוספות התפשטנו וטבלנו את פלג גופנו התחתון במים הקפואים, שטפנו את הלכלוך שדבק בנו, פוכרות את אצבעותינו עמוק בין הקפלים הפנימיים והחיצוניים, משחררות מביניהם חתיכות זעירות של נייר טואלט ועפר.

כשחזרתי, נקייה יותר, שוב דלקה מדורה, ושוב כולם קרבו להתחמם מהאש. שכבתי לישון מוקדם, כשכולם עוד ניגנו, שרו ועישנו. אותו, כך כבר הבנתי גם, אני לא מחבבת במיוחד, אבל כל זה לא חדש לי; חיבה איננה הכרחית, ולפעמים אף מסבכת את העניינים שלא לצורך. נרדמתי והתעוררתי ושוב נרדמתי, עד ששמעתי את הריץ’ רץ’ של האוהל נפתח. בשקט, הוא נשכב קרוב אליי, ולחש באזני, אפשר להצטרף אלייך? בלי להסתובב אליו, פתחתי את שק השינה שלי ומשכתי את ידו אליי, והוא נצמד מיד אל גבי. הרחתי את ריח העשן שנדף ממנו. מגעו היה רך משציפיתי, איטי ובוטח. ידו עלתה וירדה במעלה בטני, אל עבר ישבני, אל עבר שדיי. הוא משך את ראשי אליו ונישק אותי נשיקות עמוקות בזמן שהפשיל את תחתוניי, ואז התכופף בין רגליי. התמסרתי לשפתיו וללשונו, נגעתי בשיערו שהקשיח מלכלוך הטיול. נרדמנו חבוקים.

לא הזמנתי אותו לאוהל שלי שוב, ובלילה לאחר מכן חלמתי חלום: אחותי הקטנה היתה שוב תינוקת, ואמי, צעירה כפי שהיתה פעם, טיפלה בה. אל ביתנו הגיע נחש, שפיתה את אמי לתת לו לטפל באחותי. אמי נתנה אמון בנחש, שנראה לה שכוונותיו טובות, והרשתה לו להחזיק בתינוקת. אך במהרה, הפך הנחש רכושני וקנאי לתינוקת, לא אפשר לאמי להתקרב אליה יותר, וחטף אותה מהבית. אמי התייסרה באשמה על האמון שנתנה ביצור הזדוני שחטף מאיתנו את התינוקת, ובכתה. משלחת חיפוש שיצאה למצוא את התינוקת, מצאה אותה לבסוף בלב ים, בתוך גופו של הנחש. כשהתעוררתי, לא זכרתי אם נמצאה התינוקת כשהיא חיה או מתה.

היא חיה, אמר לי מטייל אחד, שלו סיפרתי את החלום בבוקר שאחרי, וחייך. הרמתי את גבותיי. איך אתה יודע? תהיתי, אבל לא שאלתי. על הנחש והתינוקת והאמא שהפקירה, הוא שאל: האם מישהו בטיול שבר את אמוני? שעה קלה קודם לכן, ראיתי בחורה יוצאת מהאוהל של ההוא שאולי יחזור. הופתעתי ולא הופתעתי בו בזמן, אך את עצמת הפגיעה לא לחלוטין הצלחתי לאמוד מראש. כשבכיתי, הגבר שפירש את חלומי ליטף את גבי בעדינות.