משהו אחר

ניסיתי לשפד את קלח התירס בשלט הקנבס. כרסמתי רק שליש מהקלח, שהתבשל זמן כה רב בסיר האלומיניום הגדול שהונח מחוץ לפיצוצייה באמצע צומת דרכים בדרום יפו, עד שניטל ממנו טעמו לגמרי. גוועתי ברעב; כל מה שאכלתי במהלך היום היה בעיקר עוגת שכבות של שוקולד, קצפת ודובדבנים. אחר כך יצאתי לקונצרט באותם בגדים שלבשתי כל היום. אחר כך, כאמור, אכלתי עוגה, ואז קונצרט, ואז בהחלטה של רגע – קלח תירס. ואז שלט הקנבס.

השלט נתלה מתישהו בזמן שהייתי בחו”ל, כי הוא קיבל את פניי בכניסה לבניין כשנכנסתי הביתה עם הטרולי הקטן – זה שגודלו מתאים לטיסות איזיג’ט ולא עושים לך בעיות לגביו – ומעיל חם מאוד דחוק בין הזרוע שלי לבית החזה. לחזור הביתה זה לפעמים קל, ולפעמים קשה. השלט הזה בהחלט לא הקל על החזרה, אבל גם לא הפך אותה לקשה במיוחד, אני סך הכל יודעת מה קורה ברחוב שבו אני גרה.

לפחות הבתים שבניתי לחתולים מארגזי קרטון עדיין עומדים במקומם. יש חוק בלתי כתוב ובלתי מדובר בבניין שלנו; כל אחד עושה מה שבא לו, ואף אחד אחר לא אומר לך על זה כלום. עד שזה מגיע לנושא שנוי במחלוקת, כמו חתולים, ושלטים פוליטיים. במקרים האלה, הדברים בדרך כלל מידרדרים די מהר – אף אחד עדיין לא מדבר עם אף אחד, אבל כל מיני דברים נעלמים באישון לילה. חתולים ושלטים כאחד.

שלטים בעד חתולים, אם ככה; הם יודעים מה הם עושים, השכנים שלי. אין לי שום דבר נגדם, כלל לא, להיפך – אנחנו תמיד מברכים “בוקר טוב”, ומספר פעמים שאלתי מהם את החפצים הבאים: פומפה כשהכיור נסתם, ומברג פיליפס כשהכיור התמלא תולעים שיצאו מפתח הניקוז, ואילו הם ביקשו מהשליח של תמי4 להשאיר אצלי את המסננים כשהם לא היו בבית. אף פעם לא קיבלתי הזמנה לארוחת שבת, וגם לא להדלקת נר חנוכה, הגם שהם מדליקים באופן קבוע במסדרון הבניין. סך הכל יחסי שכנות שעונים על צרכיי בגבולות ברורים ועזרה הדדית.

אבל השלט הזה חצה בי גבול פנימי. “מילה זו מילה”, נכתב עליו, ואני מתקשה להסכין עם נוכחותו.

על כל פנים, יש בעיה חדשה, והיא לא השלט ולא החתולים. לשפד קלח תירס בשלט קנבס זה בקטנה – כבר תלשתי סטיקרים של טראמפ מדלת ביתו של בעל הבית, שגר בדירה מתחתיי, ובניתי אליבי מתוחכם סביב היעלמותם כשבעל הבית הגיע – שלא במפתיע – לברר אם היתה לי יד בדבר היעלמותם. גם לא חדש לי העניין של החתולים; פעם, בלילה חמים של תחילת הקיץ, אחרי שפיזרתי שאריות עוף שלקחתי מארוחת שבת בתיק הגב שלי וחציתי איתן את העיר על אופניי, ואז יצא לרחוב שכן ואסף אותן לזבל, לא היתה לי שום בעיה לקחת את שני הפחים הירוקים הגדושים באשפה ולשפוך אותם – על כל תכולתם הדוחה והמיצית – על המדרכה, לרדת על ברכיי בבגדיי היפים ולפשפש בין שקיות, חיתולים וירקות רקובים כדי לשלות משם את העוף האבוד – כל זאת לנגד עיניו המשתאות של השכן, שסינן איום קלוש אבל ראה את המבט בעיניים שלי, וברח אל תוך הדירה שלו.

לא. משהו אחר קורה עכשיו.

בבקרים אני הולכת עם הכלבה אל הפארק הגדול שליד הבית, שהוא פלא שמתקפל מתוך עצמו לנגד עיניי; העצים הגדולים שעונים על צידם, בבסיסם פורחים פרחי אביב בהירים בעשב הירוק-מאוד. השקט הזה מתקיים בהלימה צורמת עם השכונות הישנות והנתיבים הראשיים שעוטפים אותו מכל צדדיו. בשבת מטיילות במדשאותיו משפחות מחולון, מיפו, מדרום תל אביב. פה ושם, בפינות המבנים שבפארק, יושבים דרי רחוב, ידם פשוטה קדימה לנדבות, ראשם רכון. נוכחותם מתקבלת באדישות שקטה, לא נראה שהילדים וההורים שלהם טרודים.

אני מטיילת בין המדשאות והחורשות, נשכבת על מתקן חבלים במגרש המשחקים ומביטה לשמיים. בימים אלה קשה לצפות מתי השמש תוסתר על ידי עננים כבדים, וקור פתאומי ייפול על הכל. עדיין מעט אנשים יוצאים החוצה; הם מחשבים נכון את מזג האוויר, אני לא. גם כשהעננים מתפזרים והשמש מתגלה, היא קלושה ולא מחממת מספיק. אני מתנדנדת על נדנדת החבלים הקלועה בשקט. אני לא רוצה להיות פה, אבל אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו יותר מכאן. כפות רגליי חמות וכפות ידיי קרות. האוזניים חמות. האף קר. הלב גם חם וגם קר, אבל זה לא קשור למזג האוויר.

אחר כך, במכולת, אני קונה תפוחים ובננות לארוחת הבוקר. “איך אומרים תפוח ברבים? תפוחות?” שואל המוכר. אני מחייכת ועונה לו. הוא מחייך בחזרה, סופר את הכסף שאני נותנת לו אל תוך הקופה. המכולת שוכנת בתוך בניין שהיה עד לא מזמן בית כנסת, אבל עכשיו שוכרים אותו אריתראים. אני מסבירה למוכר על התפוחים: תפוח עץ ותפוח אדמה (הוא מראה לי שכשהוא עורך חשבון במסך המגע, הוא קודם כל צריך לבחור בקטגוריה “תפוח”, ורק אז לבחור תת הקטגוריות עץ או אדמה, וזה מבלבל אותו). אני מוסיפה הסבר קצר על תפוח זהב. הוא נרגש מהמידע על התפוז, ומודה לי מאוד כשאני הולכת.

אני מתיישבת לעבוד ומבינה מה שונה. מה ששונה עכשיו זה שאני שולחת לו הודעות כל הזמן, מקליטה אותן בלחיצה ארוכה על מקש ההקלטה ומקווה שהוא יאזין להן באותה מידה שלא אכפת לי אם הוא יאזין להן. אני מספרת לו שנהיה בחוץ חם ואז שוב קר, ושזה מעצבן אבל גם נורא צפוי, ושיש פרחים אבל שאני עדיין מדליקה את הרדיאטור ונצמדת אליו בלילה. אני מספרת לו שאני יוצאת אל העיר ונהנית מפרץ החיות שמביא איתו האביב, וגם סולדת מכולם עד עמקי נשמתי, ואז בורחת בחזרה הביתה כדי לשלוח לו הודעות. אני מספרת לו שאני הולכת לרקוד ושאני מגלה לתדהמתי שאני טובה בזה. אני מספרת לו שאני מחכה לאביב אבל שהאביב לפעמים מתגלה כשקר גס ומוחלט.

אני לא מספרת על השלט, ועל איך ניסיתי לנעוץ בו את קלח התירס שוב ושוב, אבל הוא כל פעם נשמט לקרקע מפאת הכובד, ואיך ויתרתי והנחתי אותו על המדרכה בתקווה שהחתולים ייהנו ממנו, ואיך אחר כך עמדתי שעה ארוכה ברחוב והחזקתי חתולה אחת קרוב לחזה שעה ארוכה. אני לא מספרת על כל מיני סוגים של קנאה שאני מתנסה בהם בימים אלה, על הפריחה שהתפשטה על בית החזה – יש שאומרות שבגלל סטרס, ולדעתי בגלל עוגות הקצפת, ותוהה אם דווקא את כל זה היה כדאי לספר. קשה לחיות כל הזמן עם לב פתוח.

“אי–שם בצד האחר של הלילה הרחב הזה
ושל המרחק בינינו, אני חושבת עליך.
החדר, לאט, פונה עורף לירח.

דבר נעים. או אולי אמחק ואומר
דבר עצוב? בזמן–הוה או אחר אני שרה
שיר בלתי–אפשרי של תשוקה שאינך יכול לשמוע”*

כשלבסוף החתולה קופצת מידיי, אני עולה הביתה ונשכבת על המיטה. אני מקליטה עוד הודעה ושולחת. מתלבטת אם למחוק לפני שתיקלט בלוויין הבודד ותקפץ אל מעבר אוקיינוס ויבשות, אבל מחליטה להמשיך לקרוא את עצמי החוצה ממני, אל מי שאולי כן ואולי לא יעריך את המחווה. אני נרדמת, ותחילה חולמת שאני לבד, וזה נורא מוכר, ואז חולמת שאני כבר לא, וזה חדש לגמרי.

*מילים, לילה רחב / קרול אן דאפי (תרגום: שמעון זנדבנק)