לדבר אמת // מחשבות

כל יום לדבר את האמת כל יום.

כל יום לקום מחדש ולדבר. את האמת ורק את האמת. ולהמשיך בשגרת יומך ולהגיד דברי-אמת, ולהיכנס לפגישה ולהגיד, ולצאת ממנה ולהגיד בראש רק את האמת, ואחר כך לעלות לאוטובוס ולנסות שוב להגיד אמת. להקליט הודעה קולית בקול רועד בלילה, צמוד לרדיאטור, הודעה שיש בה כל כך הרבה אמת עד שאת לא מצליחה לנשום כמעט, לפעמים לעצור כדי להקשיב לאמת שבראש, ואז יש שקט בהקלטה, שקט-של-אמת, וכשהקול שוב בוקע הוא קצת פחות אמיתי כי האמת כאבה מדי, לרגע, ורצית לחדול מהאמת, אבל שוב עובר רגע ויוצאת ממך אמת, אמת, אמת.

להגיד לו את האמת, ולהגיד לו שאת לא תמיד יודעת מה האמת, ושלפני שבוע או שבועיים לא ידעת שזו האמת, אבל עכשיו זו האמת, ואם לא עכשיו, אימתי. האם היתה אמת אחרת מתישהו? בוודאי שהיתה, אבל היא היתה פחות אמת מהאמת הנוכחית, שהגעת אליה בדם, יזע ודמעות, הרבה דמעות, וחלומות, הרבה מאוד חלומות, שבהם האמת שלך לא נאמרה ואז נהיית כמו-מתה. ועמדת מהצד, מוקפת אדם, רודפת אדם, והבטת בעולם כשהאמת שלך בליבך, ואת לא אומרת אותה, ואת מתה.

כשאמרת פעם אמת, והיא לא נשמעה, ואז אמרת שוב, ושוב היא לא נשמעה, ולמדת שעדיף לא-לומר-אמת, וכך המשכת הרבה מאוד זמן, בלי לומר אמת, אפילו לא לעצמך, אפילו שכל כך רצית, כבר לא ידעת איפה היא, איפה האמת שלך, היא ברחה לך ונאבדה לך והופקעה ממך, ואז כשהחליטה לחזור, את רצחת אותה במו ידייך, דחפת את ראשה מתחת למים ואיש לא שמע את קולה כשטבעה – גם את לא – זה היה כל כך שקט שאף אחד לא ידע שהיא אי פעם היתה. גם את לא.

אבל היא חזרה, קפואה ממי-הקרח, כחולת-שפתיים, שיערה נוטף, עיניה הקרועות לרווחה רודפות אותך בלילות. ואת קמת בשלוליות זיעתך הקרה, רועדת כמוה, מבקשת להתחמם, וידעת: בנפרד נמות, ביחד נחיה.

אין לך דבר מלבדה, ולה אין דבר מלבדך. ואת קמה כל יום מחדש ומנסה לדבר אמת, ולפעמים זה קר כמו מגע-יד של מוות בעורף, ואת מחבקת את בקבוק המים החמים ואת הרדיאטור ומתכסה שמיכות-שמיכות ונכנסת למיטה מוקדם-מוקדם, מותשת ומנסה לברוח, בורחת ומנסה לחזור. וכשאת חוזרת זה כואב כמו שרק היא כואבת, וזה משחרר כמו שרק היא משחררת, ואת לעתים נותרת לבד כל כך, ולעתים דווקא להיפך, ואין לדעת מה הפעם, ואין פרסים ואין גמול, ואין לך דבר מלבדה.