יולי 2022
לילה אחד, ברגעים החמקמקים שבין ערות לשינה, בעוד ראשי מונח כבד על כרית מתחת לחלון חדר השינה, אני מבינה שהגיע זמני ללכת לפגוש בשנית את הדלאי לאמה.
התובנה נוסכת בי רוגע מפתיע אחרי ימים של סערות-נפש שמטלטלות את חיי מן היסוד; ימים שמביאים עמם – לצד פליאה אינסופית על חוסר היכולת הבסיסי שלנו, בני האדם, לִצְפּוֹת אפילו את מאורעותיו של יום בודד בחיינו – גם שבר באמון העמוק שנדרש מאיתנו כדי לקום בכל בוקר מחדש, ולחיות. "היום, כמו בכל יום אחר, אנו מתעוררים ריקים ומפוחדים,"[1] כתב המשורר הסופי ג'לאל א-דין רומי. הוא הבין היטב את המלאכה המורכבת והיומיומית שאנו פוגשים בכל בוקר מחדש.
בפעם הראשונה שביקרתי בדרמסאלה, לא נכח כבוד הדלאי לאמה הארבע עשרה במשכנו שממוקם בעיירה הקטנה מקלוד גאנג', השוכנת על צלע הר בהימלאיה. גם כששבתי לשם מספר חודשים לאחר מכן, לאחר שתרתי את אזור צפון ההימלאיה על כפריו הנידחים, לא זכיתי לראותו. אך נוכחותו הורגשה בכל; כשאוטובוס הלילה מרישיקש הזדחל במעלה כבישים צרים בשעות הבוקר המוקדמות אל עבר התחנה המרכזית של מקלוד, הרגשתי איך דרכי הנשימה שלי נפתחות אל הערפל הכבד והקריר, ואיך קצב לבי מאט.
אז, כמעט חודשיים תמימים לאחר שנחתתי בהודו, התחלתי לחשב דרכי מילוט. הרעש, הלכלוך והמון האדם בכל מקום שאליו פניתי החלו לדרדר את מצבי הפיזי והרגשי. שיוועתי לחדר קטן, שקט ומואר שבו אוכל להתחיל להבין את הנסיבות שהובילו אותי למסע הזה – רק חלקן היו ידועות וברורות לי, רובן כלל לא. שעה קלה לאחר שירדתי מהאוטובוס והעמסתי את המוצ'ילה הענקית שלי על הגב בשעה שש בבוקרו של יום קריר בתחילת חודש אפריל, שנת אלפיים ושלוש עשרה, הנחתי את התיק הגדול במרכזו של חדר לבן עם שלושה חלונות בגסטהאוס שקירותיו נצבעו בצבע תכלת עדין. בְּלוּ גסטהאוס, קראו לו, והוא שכן מאחורי הפִּינְק גסטהאוס הפופולרי יותר, על תילה של גבעה גבוהה הצופה מטה, מטה, מטה אל העמק. ימים ספורים אחר כך, התיישבתי לראשונה בחיי על כרית מדיטציה בגּוֹמְפָה[2] שנאפף בשתיקתם של רבים נוספים כמוני.
כמעט עשור לאחר מכן, אני בת שלושים ושבע, ובעלת ותק של תרגול ולימוד במסורות בודהיסטיות. אני יורדת יום-יום אל הוואדי הנפרש מתחת לדירתי המוארת, ומתרגלת מדיטציה בין שרכים עבותים שמצלים על פיי מפני השמש. עם בואם של הימים החמים, ולאחר פרידה כואבת מגבר שאהבתי, אני מגלחת את ראשי. שיערי קצר מאוד; קצוץ. חום הקיץ אמנם קרא לי לגזוז את מה שהרגיש מיותר, אך חשוב מזאת, נעניתי לקריאה פנימית להתהלך עם תספורת של נזירה, כדי להזכיר לעצמי מה מניע אותי בחיים האלה: היכולת להתבונן בכל דבר בעיניים חדשות, ליהנות מהדברים כפי שהם, בלי לכפות עליהם את מה שאינו שייך להם, להתעמק באופנים שבהם אפשר להתהלך בעולם עם חופש פנימי עמוק, ולתת את המתנה הזו לאנשים שאני פוגשת ושחייהם נקשרים בחיי. יחד עם זאת, אני מודעת היטב להיעדרו של דבר-מה שלבי משווע אליו: כשאני מתבוננת בגוף העירום שלי במראה, אני רואה שהוא התעגל מעט לאחרונה. עליתי במשקל, ולאחר שנים של גוף נערי-כמעט, אני נהנית מהשומן הרך שהתאסף במותניי. הגוף הזה, העגול והמתעגל, רוצה מאוד לאהוב גבר ושגבר יאהב אותו, הרבה, ולאורך זמן. הוא משתוקק למין, לחיבור, לליטופים ולחיבוקים במיטה בלילה ובבוקר.
את שתי הדרכים הללו אינני מצליחה ליישב: מזה שנים אני מתהלכת בעולם כנזירה מופקרת. יש שיחשבו שמדובר בדבר והיפוכו, אך אני נוכחתי לדעת שמדובר בזהויות שאמנם לעתים רחוקות מסתדרות זו עם זו, אך האחת אינה יכולה לחיות בלעדי השנייה. בלי נזירות בעולם, אין נשים מופקרות; ללא נשים שמוכרות את גופן – בין אם בעד כסף, בין אם בעד אהבה, ובין אם בעד מעמד – נזירות לא יכולות להתקיים; מורה הדהרמה הויאטנמי תיך נהאת האן כתב על כך יפה בספרו המבאר את סוטרת הלב[3]. וכמו הנזירה היורדת מן היער עם צלחת העץ שלה לבקש את שאריות המזון מתושבי הכפר, כך אני מבקרת בין גברים שנותנים לי ברצון רב את המעט שנותר להם. כפי שהנזירה רואה בשאריות תבשיל העדשים סעודת-מלך, כך אני רואה את המעט שניתן לי ברצון שלם בעיניים טובות ומוקירות.
הגישה הזו, יפה ואף מספקת ככל שתהא, לא הובילה אותי למחוזותיה הנחשקים של אהבה הדדית עם גבר.
כדי להבין כיצד מופקרת יכולה לדור בגופה של נזירה, ולהיפך, אפשר לפנות למשל הוורד שצומח מתוך ערימת הזבל. את המשל הזה למדתי בשבועי הראשון בדראמסלה; אחרי ימים ספורים בגסטהאוס התכלכל, ישבתי בבמרכז המדיטציה מעוטר שרשראות הדגלים הצבעוניים בין ענפי העצים. קורס המבוא לבודהיזם בן העשרה ימים נועד להנגיש את הפילוסופיה בת אלפי השנים לתיירים שגדלו על ערכי הצרכנות והאינדבידואליזם. הנזיר – אוקראיני לשעבר, שכמו רבים מנזירי ונזירות המקום, הפנה עורף לחיי בורגנות אירופאים – היה איש חיוור, חביב ומקריח באמצע חייו, שניסה להנגיש לנו מעט מהתורה שגורסת שכל תופעות העולם כרוכות זו בזו. כדי להתחיל להכניס אותנו בעובי הקורה, הביא תחילה לאולם המדיטציה פרח. לנגד עינינו, הוא החל מפרק אותו חלק אחר חלק: ראשית, משך עלה כותרת אחד. "האם עדיין מדובר בפרח?" שאל אותנו. רוב האנשים הסכימו שכן. לאחר שהסיר את כל עלי הכותרת, שאל שוב אם עדיין מדובר בפרח. מחצית מהאנשים חשבו שכן. כשהמשיך לפרק אותו, פחות ופחות אנשים הסכימו שעדיין מדובר בפרח. השיעור הושלם: האופן שבו אנחנו רואים דברים תלוי במובנים רבים בתפיסות נוקשות, מקוטלגות להחריד, שעליהן אנחנו לעתים רחוקות מערערים.
לאחר מכן יכולנו להתקדם לעקרון מורכב נוסף: לעתים רחוקות אף יותר, אם בכלל, נצליח לראות את האדמה שהיוותה כר פורה לצמיחתו של ורד יפהפה, בעודנו מניחים את הפרח העדין בוואזת זכוכית דקיקה על שולחן העבודה שלנו. "בזבל, אני רואה את הוורד; בוורד, אני רואה את הקומפוסט", כתב תיך נהאת האן. לא מזמן, כתב לי אהובי לשעבר בוואטסאפ, כחלק מהתכתבות נוספת שמיתמרת כעשן מטוסים בשמיים, שאני "חצי צוחקת חצי בוכה". עניתי לו: "אני? תמיד". הוורד שצומח מתוך הזבל.
פגשתי את הדלאי לאמה שש שנים לאחר שראיתי נזיר מפרק פרח לנגד עיניי. כבר אז, התפרקות לגורמים לא היתה זרה לי, אלא שהאפשרות להמשיך להתקיים גם כשכל המוכר בי מתפוגג, היה קונספט חדש. לכן, נדדתי שוב לצדו השני של העולם בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי. כשהגעתי, הבְּלוּ גסטהאוס נמכר לזוג גרמנים שהפך אותו לביתם הפרטי, ובתי הקפה הציעו תפריטים מפונפנים של שייקים מפירות ועלים ירוקים אורגניים. בין מקיאטו בנקודה הגבוהה ביותר בכפר לבין זלילת כיסוני מומו בדרך לשוק החנויות, נרשמתי להשתתף בלימוד שעתיד היה הדלאי לאמה לתת במשכנו. כל שהיה עליי לעשות הוא להביא צילום של הדרכון שלי ולשלם סכום שווה ערך לכשלושה שקלים, וקיבלתי את האישור המיוחל. יחד עם שכנתי הקולומביאנית מהוַיְט רַאבִּיט גסטהאוס שהשתכנתי בו הפעם, הלכתי לרכוש מכשיר רדיו קטן וזול שדרכו שודרו התרגומים הסימולטניים לכעשרים שפות.
מכל הנזירים והנזירות, הלָאמות והגּוּרוּאים החיים והמלמדים כיום, הדלאי לאמה לא היה – באופן שאולי עשוי להפתיע – בראש רשימת המורים שחשוב היה לי לקבל מהם לימוד. מאז טעמתי את טעם הדהרמה הבודהיסטית, הלכתי בדרכן של מורות ככל הניתן; מסורת הנְזִירוּת הגברית בת אלפי השנים, חשובה ומהותית ככל שתהיה לכל ההולכים בדרכי הדהרמה, פחות מושכת נשים כמוני, שכבר זכו להיחשף לנשים אחרות שמאיישות תפקידי לימוד בכירים, גם אם מועטים.
נשים אלה, במיוחד מי מהן שגדלו על מסורות מערביות בטרם בחרו בדהרמה, כמו פמה צ'ודרון וטנזין פאלמו, הקימו מחדש מנזרי נשים, יצאו לתרגל מדיטציה במשך שנים לבד במערות מבודדות, וסללו דרך לנשים רבות אחרות לשוב אל מסדר הנְזִירוּת הבודהיסטי, שבו לקחו נשים חלק פעיל עוד מראשיתו. "משוחררת! כל כך משוחררת!" כתבה נזירה בשיר מתוך אוסף "שירי נְזִירוֹת" (תריגאטה) מן הקאנון הפאלי – אוסף הכתבים של הבודהיזם המוקדם. "אני כל כך לגמרי משוחררת –/ מהמכתש והעלי שלי, / מבַּעֲלִי חסר הבושה / ומפעל הסככות שלו, / מהסיר הישן העבש שלי / עם ריח נחש המים…"[4] כבר לפני אלפי שנים, ידעו נשים לתת מילים לטעמיהם החמקמקים של השחרור והחופש, ולסמן את כבלי הציפיות הפטריארכליות שכל אישה מתמודדת עמם.
הדלאי לאמה הארבע עשרה פתח מחדש לנשים את האפשרות ללמוד ולאייש תפקידים בכירים, אך המציאות עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. ובכל זאת, כשההזדמנות ללמוד מאחד מהמנהיגים הרוחניים המשפיעים ביותר בזמננו נקרה בדרכך, את הולכת ללמוד.
כך, בשעת בוקר מוקדמת במיוחד של תחילת חודש אוקטובר, שנת אלפיים ותשע עשרה, התחלתי לעשות את דרכי ממקום משכני על גבעה גבוהה, אל עבר הבניין רחב הממדים שמשמש כמקדש, מרחב לימוד ובית מגוריו של הדלאי לאמה כשהוא נמצא בדראמסלה. הכביש היחיד שהתפתל במורד הגבעה אסף אליו עוד ועוד בני אדם ככל שהתקרבנו אל היעד; תיירים, פרחי נזירות בני לא יותר מעשר שנים, שתוקים וגלוחי ראש, נזירים ונזירות מכל הרקעים, ובעיקר אלפי אנשים שעשו את דרכם במיוחד מטייוואן – שכן הלימוד התמקד במסורת הטייוואנית הפעם – זרמו כמו נחיל אדיר ומסונכרן להפליא. בידיהם של האנשים ניתן היה למצוא כריות מדיטציה, צעיפים דקיקים, קופסאות אוכל, מניפות, ומכשירי רדיו כמובן. מי שהעז להביא מכשיר סלולרי או מצלמה – כמוני – נאלץ למצוא מקום להשאיר אותם מחוץ למקדש. הצמדתי את עינית מצלמת הפילם הישנה שלי לפניי, צילמתי מספר תמונות של התורים הארוכים והסדורים, של דוכני הצ'אי העובדים במרץ, ומוכרי אגוזי הקוקוס שעברו בקהל, ולאחר מכן הפקדתי אותה בבית קפה קטן עד תום הלימוד.
בתוך המקדש, בין מאות אנשים שכבר הבטיחו את מקומם, מצאתי מקום על הרצפה שבקומה השנייה, לצד מספר תיירים צרפתים ותייר עם שיער בלונדיני ארוך ומדובלל שאת מוצאו התקשיתי לזהות, שכן הוא לא אמר מילה מלבד דקלום חוזר ונשנה של מנטרות בשפת הפאלי המסורתית. ניכר היה שהוא גולה ממולדתו מזה זמן. אנשים רבים הדליקו נרות על גבי שולחנות-פולחן בפאתי האולם, ובין ההמון הסתובבו נזירים צעירים עם קומקומי-ענק, ומזגו לנזירים שבקהל תה-חמאה טיבטי, שהותיר משקעים שמנוניים בתחתיות כוסות הנירוסטה שלהם. כשהרמתי את עיניי מעלה, ראיתי חיילים הודים חמושים בכבדות, עם רובים גדולים שלופים בהיכון, בנקודות מפתח על הגגות.
"הגעה היא רגע שמנקז אליו רצף של אירועים, האחרון ברשימה, התחנה הסופית, סוף התור. ורעיון ההגעה מזמין שאלות על המסע, וכמה זמן הוא ארך. האם לקח לרקדנית שעתיים לרקוד את מופע הבלט, או שעתיים ועוד שישה חודשי חזרות, או שעתיים ועוד שישה חודשים ועוד חיים שלמים שהוקדשו להפיכתה לכלי שמסוגל – שוב ושוב – לצייר קווים ועיגולים באוויר בדיוק ובחן?" שואלת רבקה סולניט במסה שלה "שערי הגעה"[5]. אנחנו כל הזמן מגיעים, כותבת סולניט, ופעמים רבות, המסע שהביא אותנו אל רגע מסוים הוא ארוך אף יותר מסך שנות חיינו. במובן הזה, בעודי מביטה בזרם בני האדם המסור כל כך למטרה אחת בלבד – לראות ולשמוע את מנהיגם הרוחני – הרגשתי שכוחות גדולים בהרבה ממני שיחקו תפקיד במסע שהוביל אותי לרגע הזה בזמן, ונזכרתי בכל הנסיבות אשר הובילו לרגע הזה ממש, שבו מנהיג רוחני של מיליוני אנשים בעולם מעניק את הלימוד שלו הרחק מארץ מולדתו, שממנה נאלץ לברוח.
לאחר שעה קלה ורוח טובה ששררה בקהל, הגיע הרגע: הדלאי לאמה החל לצעוד בשביל אל המקדש. אני זוכרת במיוחד את צעדיו האיטיים, שלא שידרו בשום רגע היסוס או כבדות. מוקף נזירים ושומרים, הוא עצר לברך אנשים מן הקהל, להניח יד על ראשם, ולחייך אליהם. לראשונה בחיי הבנתי כיצד מרגישים האנשים שבהם הוא נגע, כשראיתי את דמעות החסד והאושר זולגות על לחיים.
לבי שָׁקַט. היה זה אותו לב שזיהיתי לראשונה שש שנים קודם לכן, באוטובוס המתנשף במעלה כביש צר. עצמתי את עיניי, חיברתי את האזניות לרדיו הקטן, והאזנתי לקול האישה שתרגם את מה שתיארתי לעצמי שהם רעיונות מורכבים למדי על תופעות חיינו למשפטים נהירים באנגלית. אלא שלאחר קריאת טקסטים פותחים מסורתיים, החל הלימוד הרשמי, ונוכחתי לגלות שהוא עוסק בלא אחרת מאשר אהבה. לקח לי רגעים ספורים ולא נוחים במיוחד לאסוף את עצמי ולקלוט שאכן אני יושבת בין אלפי אנשים שנושאים עיניהם אל מסכי הענק ששידרו את הפנים העגולות, ממוסגרות בעדשות משקפיים מרובעות, וגומעים בצמא מילים על אהבה.
אני כנראה טועה: הדלאי לאמה לא לימד במשך שלושה ימים רצופים על אהבה. שרבטתי אז משפטים מקוטעים במחברת שהבאתי עמי, משפטי מפתח על חמלה, על הארה ועל פיתוח התודעה. אבל עד היום זכורה לי בבירור התחושה, שמבעד לעקרונות המורכבים והמסועפים, ומבעד לציטוטים מתוך טקסטים קאנוניים, הועבר מסר תת-קרקעי חסר פניות; מסר שמסקנתו יכולה להיות אחת בלבד.
לאחרונה, כחלק מההתבגרות שקפצה עליי פתאום, ושדחפה אותי הרחק מחיי התפנוקים של העיר, העתקתי את מקום מגוריי לעיירה בחלקו הדרומי של צפון הארץ. כאן, מוקפת ואדיות, שבילים נסתרים ומקורות מים מתוקים, מלבלבת בי אהבה מסוג חדש. הרצון להתפקר ולאהוב עד תום, ללא גבולות ומסיכות, הרחיב את עצמו לכתובות נוספות: כעת, הרצון העז ביותר שלי הוא לצאת לטבע ולהיות בו, להתפלש בו, להיות מופקרת לחסדיו.
באחד מביקוריי האחרונים בנהר מרחק שעה קלה מביתי, התפשטתי מהר-מהר ונכנסתי אל המים הרדודים שנקוו לבריכה קטנה קרוב לגדה. אחרי ששטפתי את כל גופי במים הקרים, התיישבתי כשפלג גופי התחתון במים ופלג גופי העליון חשוף לאוויר. זרמי המים ליטפו אותי בין רגליי, הרגשתי שמי הנהר מענגים אותי באופן שטרם הכרתי, בליקוקים עדינים-עדינים ועם זאת נוכחים ויציבים. התמסרתי, משכתי את ברכיי אל חזי, הנחתי את ראשי בין רגליי והפכתי לאחת מן האבנים הגדולות שעומדות שם תמיד. חשבתי: אם יגיע אדם ויראה אותי כך, יחשוב שאני באמת אבן. או שיידע שאני אישה, אבל יבין את ההתמזגות הרגעית שלי עם האבנים, רק מלהביט בי.
קולו של הנהר מילא את החלל וכשהנחתי את ראשי קצוץ השיער בין ברכיי, נוצרה כמו מערה קטנה בין ראשי-רגליי-האגן שלי. הצליל השתנה פתאום, הפך עמוק יותר, שוצף יותר. ניסיתי להאזין לקולות שעולים מתוך המערה הפרטית הזו, וככל שהעמקתי להאזין, שמעתי קול של אישה קוראת כמו מעל ואדי גדול: קול ללא מילים. שירתה היתה מלודית להפליא, אבל ויתרתי על כל ניסיון להבין או לזכור אותה.
הרגשתי שמחה. תהיתי איך ימשיכו חיי כשאחדול להיות אבן בנהר. על אף שמדובר היה בשעה אחת מתוך חיים שלמים, הרגשתי שיש לשעה הזו משמעות מיוחדת עבורי. ידעתי שעל אף שבמשך זמן רב כאבתי את חסרונו של הטבע בחיי – כשלא היו לי ההזדמנויות או האפשרויות לצאת אליו – עכשיו אני יכולה להכיר אותו באופן מאוד ראשוני אבל מתוך בגרוּת ובשלוּת שיזמנו לי היכרות טובה, יפה. "אני כל כך לגמרי משוחררת," לחשתי לעצמי.
מבלי משים, הפניתי את ראשי אל השביל, ונוכחתי לגלות שאני מקווה לראות בו דמות גבר צועדת לעברי בשקט ובביטחה. דמות פשוטה ועגולה שמחייכת חיוך רחב. חיוך שאומר: באתי לדבר איתך, לדבר איתך על אהבה.
[1] תרגומים מאנגלית המופיעים בטקסט הם מאת המחברת, אלא אם צוין אחרת
[2] "גומפה" הינו השם השגור ל"אולם מדיטציה" בטיבטית
[3] תיך נהאת האן, "לב ההבנה", הוצאת פראג, 2015
[5] “שערי הגעה” ראה אור לראשונה בגיליון מספר 127 של מגזין גרנטה