המקומות שמעולם לא ידעו אהבה / פרנסיס וולר

[הערת המתרגמת: טקסט זה לקוח מתוך פרק בספרו של פרנסיס וולר, The Wild Edge of Sorrow. הפרק נקרא "חמשת שערי האֵבֶל" – The Five Gates of Grief, ובהם מסמן וולר נקודות כניסה אפשריות לתהליכי אֵבֶל. בחרתי לתרגם את השער השני, שנגע בי עמוקות כשקראתי אותו במסגרת ריטריט מדיטציית ויפסאנה, שבמהלכו פגשתי צורות רבות ומגוונות של כאב האֵבֶל בחיי.

שפתו של וולר מאופיינת בפואטיקה ייחודית שקשה ללכוד בתרגום, ובטח שבמסגרת תרגום מהיר שביקשתי לעשות מתוך תחושת דחיפות פנימית לחלוק אותו עם אחרים. וולר מעניק התבוננות מעשירה על תהליכים נפשיים ורוחניים תוך יניקת השראה מהגות וכתיבה מגוונת.

בעוד נקודות רבות בטקסט מהדהדות חוויות פנימיות שלי באופן משחרר ומאשרר, נקודות אחרות לפעמים מרגישות מדויקות פחות עבורי, בעיקר בכל הנוגע לסוגיות מגדריות והתייחסויות לתרבויות מסורתיות. בכל זאת, בחרתי שלא להתעכב על המקומות האלה בטקסט ולא לכתוב הערות מסתייגות מהם, שכן בעיניי הטקסט בשלמותו מעניק חוויה הגדולה מסך חלקיה.

אני מקווה לתרגם חלקים נוספים מהטקסט בתקופה הקרובה. לצורך קונטקסט בעת קריאת החלק המובא להלן, אציין את שמות כל שערי האֵבֶל שוולר כותב עליהם: שער ראשון נקרא Everything We Love, We Will Lose, השער השני מובא כאן, השלישי נקרא The Sorrows of the World, הרביעי נקרא What We Expected and Did Not Recieve, והחמישי נקרא Ancestral Grief.]

*

שער שני לאֵבֶל: המקומות שמעולם לא ידעו אהבה

תרגום לעברית: רוני גרוס

ישנה כניסה נוספת לאֵבֶל, שער נוסף, שונה מהשער שקשור באבדן של מישהו או משהו שאהבנו. האבל הזה מתרחש במקומות שמעולם לא ידעו אהבה. אלה הם מקומות רכים מנשוא, דווקא משום שהם התקיימו מודרים מטוב-לב, חמלה, חום או קבלה. אלה הם המקומות בתוכנו שנכרכו בבושה ושהוגלו לחופים המרוחקים ביותר של חיינו. לרוב, אנו שונאות את החלקים האלה בנו, בזות להם, ומסרבות לחשוף אותם אל אור היום. אנו לא מראות את האחים והאחיות המנודים האלה לאף אחד, וכך אנו מונעות מחלקים אלה את הריפוי האפשרי שמגיע מתוך הקהילה[1].

המקומות הזנוחים הללו של נפשנו חיים בייאוש מוחלט. מה שאנחנו מאמינים שדפוק בנו – אנחנו גם חווים כאבדן. בכל פעם שחלק כלשהו מאיתנו מוכחש, אנחנו חיים במצב של אבדן. התגובה הראויה לכל אבדן היא אֵבֶל, אך איננו יכולים להתאבל על משהו שאנחנו תופסים כבלתי-ראוי. זה הפרדוקס – אנחנו כל הזמן חשים בנוכחותו של צער, אבל איננו יכולים להתאבל, מכיוון שבגופנו אנחנו מרגישים שחלק זה בעצמנו אינו ראוי לאבל.

במשך שנים רבות, העברתי הרצאות על בושה. אני זוכר שבפעם הראשונה שהעברתי הרצאה כזו, הרגשתי מבולבל. מדוע מבקשים ממני להעביר את ההרצאה הזו? הייתי בטוח שאף אחד לא יגיע. באמת ובתמים הייתי בטוח שאני היחיד שמתמודד עם רמות גבוהות כל כך של בושה. טוב, אולי עשרה אנשים יגיעו. אך בערב הראשון, שישים וחמישה אנשים הגיעו. משם זה רק הלך וגדל, עם מעל מאה איש שהגיעו מדי ערב לדבר על בושה. העברתי את ההרצאות האלה במשך שנים רבות, ותמיד הגיעו אנשים רבים. עד מהרה התברר לי שאני לא היחיד שחש את כאב הבושה, שמורגש על ידי רבים, וכך למדתי לראות שאנחנו חיים בחברה שספוגה בבושה.

בושה שוברת את החיבור שלנו עם חיים ועם נפשנו. אכן, מדובר בחולי ממשי של של הנפש. כשתחושות של בושה עולות בנו, אנו נסוגים מן העולם, נמנעים ממגע שעלול לחשוף אותנו. הדבר האחרון שאנחנו רוצים בו בזמנים של מודעות-עצמית מייסרת הוא להיראות. אנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים ממבטיהם של אחרים, נסוגים ומשתתקים בתקווה להיעלם מתחת לרדאר. אני זוכר ששיתפתי פעם אחת עם מאזיניי, שמטרתו של האדם מלא הבושה היא להגיע מזמן לידתו ועד לזמן מותו מבלי שנוכחתו נרשמת אי פעם ברדאר החיים. על המצבה של אותו אדם ייכתב, "סוף כל סוף בטוח."

גרשון קאופמן, אחד הסופרים המשפיעים ביותר על בושה, כתב שבושה מותירה אותנו חשים "דפוקים באופן בלתי ניתן לתיאור ולתיקון". זה בלתי ניתן לתיאור מכיוון שאין אנו מעוניינים שאיש יידע כיצד אנחנו מרגישים עמוק בתוכנו. אנו חוששים שלא ניתן לתקן זאת לא מכיוון שאנו מאמינים שמדובר בדבר מה לא תקין שעשינו – אלא שמדובר, בפשטות, במי שאנחנו. שאין אנו יכולים להסיר את הכתם מהמהות שלנו. אנו מחפשים ומחפשים אחר מה שמקולקל בנו בתקווה שברגע שנמצא את החלק הזה, נוכל לגרש אותו מעלינו כמו איזה שד מפלצתי. אך החלק הזה ממשיך להתקיים לאורך כל חיינו, חרד שיראו אותו ובו בזמן מתאווה להיראות ולהינגע בחמלה.

אף אחד מאיתנו לא מגיע לעולם עטוף בבושה; בושה מתיישבת בתוך עצמותינו לאורך זמן, ומצטברת ברגעים של הזנחה או ניצול. כל אחד מאיתנו חווה פעמים שבהן הקשר בינינו לבין האדם שהיינו זקוקים לאהבתו ולתשומת לבו – נשבר. אני זוכר מקרה אחד כשבני היה בן שנתיים. הכנתי לו ארוחת בוקר במטבח. הוא הגיע בריצה לאורך המסדרון וצעק בשימחה, "אבא! אבא!" הסתובבתי אליו בחדות וצעקתי, "תפסיק!" הוא נראה המום ורץ לחדרו. ידעתי שהתגובה שלי ביישה אותו. הנחתי את הביצים והלכתי לחדרו, כרעתי על ברכיי והתבוננתי בפניו. "רצית ממני משהו. מהו הדבר שרצית לומר לי?" הוא אמר, "זה הרגיש כאילו לא רצית להיות אבא שלי יותר." לבי צנח, ואמרתי לו, "לא, לא, הכל בסדר. זה היה בגללי. אני מצטער שכעסתי עליך ככה. הכל בסדר בינינו, ואני אוהב אותך." פניו הוארו, הוא חיבק אותי ורץ לשחק; הגשר בינינו תוקן.

כשיצאתי מחדר השינה שלו, תהיתי מה היה קורה אילו לא הייתי נכנס לשם. אני זוכר את קאופמן אומר שהאחריות לתקן את הגשר אל הילד היא תמיד של האדם המבוגר. באותו הרגע, הבנתי לעומק את המחיר שמשלם ילד שנאלץ בעצמו לשאת בעול אחריות התיקון. אילו לא הייתי נכנס לחדר השינה שלו, היה בני נאלץ לחיות עם הפחד שאני לא רוצה להיות אבא שלו יותר. החלק הנורא ביותר בכל זה הוא שהוא היה מרגיש שכל זה קרה באשמתו – אילו לא היה כל כך מלא חיים, כל כך זקוק לתשומת לבי, אולי הייתי ממשיך לאהוב אותו. הוא היה מרגיש שעליו למתן את החלקים האלה בעתיד על מנת לזכות שוב באהבתי.

זמן מה אחר כך, כשהרהרתי באותו רגע פגיע, נזכרתי בניסוי משיעור כימיה בתיכון שבו הכנו סוכריות מסוכר מתגבש. לאלה מאיתנו שאינם מכירים את הניסוי, מדובר בתהליך הכולל כוס מים, שבה מניחים חוט שקשור בקצהו לעיפרון. לאט לאט מוסיפים סוכר למים ויוצרים תמיסה. בהתחלה, כלום לא קורה… כלום לא קורה… עד שמגיעה נקודת הרוויה, ומולקולות הסוכר מתחילות להתגבש סביב החוט. חשבתי לעצמי, ככה זה עם בושה. אנחנו יכולים לשאת רק כמות מסוימת של פעמים שבהן הקשר עם אנשים שאותם אנחנו אוהבים, ושלהם אנחנו זקוקים, נשבר. אנחנו יכולים להפנים רק כמות מסוימת של אכזבות וביקורת. אך בנקודה מסוימת, כשהמצבים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, הסיפורים הפנימיים הנקשרים באירועים הללו מגיעים לנקודת רוויה, ומתגבשים לכדי מה שמרגיש כמו אמת. באותו יום, לא היה בי שום חלק שלא רצה להיות אב לבני, ובכל זאת, לו היו מתרחשים מספיק מקרים של התפרצויות זעם ללא הצעה לתיקון מצדי, היה בני מסיק מסקנות אחרות לגמרי לגבי תחושותיי.

ברגעים האלה טמון התהליך האיטי והחמקמק של גילוף העצמי לקראת התאמתו לעולם המבוגרים. אנו משתכנעים ששימחה, עצב, נזקקות, חושניות, וכן הלאה הינם המקור לחוסר המקובלות שלנו, ואנחנו יותר ממוכנים לוותר על חלקים מחיי הרוח שלנו לטובת היכללות, אפילו אם היא זמנית. אנו משתכנעים, ברמה בסיסית ביותר, שהחלקים הללו בנו אינם טובים דיים – שהם בעצם מעוררי-בושה – ואנו מַגְלִים אותם לחופים הרחוקים ביותר של המודעות שלנו, בתקווה שלא לשמוע עליהם יותר לעולם. הם הופכים להיות אחינו ואחיותנו שבגלות. אני זוכר את עצמי הולך לטיפול עם תקווה ממשית שהמטפל שלי יפטור אותי מהחלקים האלה בתוכי.

בושה סוגרת את הלב לחמלה-עצמית. אנחנו חיים במזג פנימי שניתן לתארו היטב כשנאה עצמית. במטרה לשחרר מעט את אחיזתה של הבושה בחיינו, עלינו לנקוט בשלושה צעדים. הראשון הוא המעבר מלראות את עצמנו כחסרי ערך ללראות את עצמנו כפצועים. השני נובע מהראשון והוא המעבר מהתבוננות על עצמנו דרך עדשת הביזוי אל התבוננות בחמלה שמתחילה לנבוט. והשלישי הוא המעבר משתיקה לשיתוף. כל עוד אנחנו רואים בסבל שלנו הוכחה לחוסר הערך שלנו, לא נוכל להתעניין בפצעים שלנו בשום דרך מלבד שיפוטיות.

אישה אחת שהגיעה אליי, האשימה את עצמה בפגיעה המינית שעברה בהיותה ילדה בת עשר. היא נשאה את הסיפור הזה בשכנוע-עצמי מוחלט, ושנאה את הילדה הקטנה בתוכה. כשהיא נפגעה, לא היו בסביבתה מבוגרים קשובים שיכלו לומר לה שמה שקרה לה הוא נוראי ואסור, ושלא היה לזה שום קשר אליה. באותה עת שהגיעה אליי, היו לה שתי בנות צעירות שהיו בערך בנות אותו הגיל שהיא היתה כשהפגיעה התרחשה. יום אחד, ביקשתי ממנה ללכת הביתה, להסתכל אל תוך עיניהן של בנותיה, ולשים לב מה היא רואה. כשהיא חזרה אליי בשבוע לאחר מכן, התיישבנו, ושאלתי אותה מה היא ראתה. "תום," היא אמרה. שאלתי אותה אם יכול להיות שגם בה היה את אותו התום כשהיתה ילדה, ושלא היתה זו היא שהיתה אחראית למה שקרה. היא הנהנה והחלה לבכות על אותה ילדה בפעם הראשונה בחייה. היה זה תחילתו של תהליך הריפוי שלה, ושובה אל הקהילה. לראשונה בחייה, היא יכלה לראות את מה שקרה לה כפצע, ולא כהוכחה לחוסר הערך שלה. היא היתה מסוגלת לנשום פנימה נשימות ראשונות של חמלה ולהתחיל לטפל בעולמה הפנימי המיוסר. משם, היא יכלה לעשות את הצעד האחרון ולשתף את חוויותיה באורה המחטא של הקהילה. הבושה החלה להתמוסס, והיא הונעה להתאבל על הילדה התמימה ההיא.

הצעד השלישי שעלינו לנקוט, משתיקה לשיתוף, הוא חשוב, אך הישמרו ושתפו את האמיתות הפגיעות האלה אך ורק עם אנשים שאתם סומכים עליהם לחלוטין. כמו שגֶתה כתב, "סַפֵּר לאדם חכם, או שמור על שתיקה."

מוות בטרם עת

הרבה מהאֵבֶל שלנו נובע מתחושת ההכרח להסתתר מפני מבטיהם של אחרים. בכך אנחנו מאשררים את חוויית הנידוי שלנו. אני שומע את הגברים והנשים המנודים הללו בכל יום בקליניקה שלי. מספריהם אדירים, והאֵבֶל שלהם מקיף כל סוגיה אנושית. עבור חלק, החלקים המנודים קשורים בגוף ובמיניות; עבור אחרים, מדובר בכעס או עצב – או דווקא שימחה וחיות – שהוגלו. עבור רבים, מדובר בצרכים בסיסיים שלא נענו. החלקים המנודים של נפשנו לא משתהים בשקט בקצוות תודעתנו; הם מופיעים כהתמכרויות, דיכאון או חרדה, ומבקשים את תשומת לבנו. הם מופיעים בחלומותינו כיתומים ואסופיות, ובדימויים של גטאות ובתי כלא. גבר אחד שהתמודד עם אלכוהוליזם, חלם חלום שבו הוא צעד אל תוך בר תוך שהוא מתעלם מאישה יפה שעמדה בפתח. כשהוא נכנס, היא צעקה, "היי, מתי תתחיל להתייחס אליי?" היתה זו נפשו שקראה לו ותבעה את חזרתו אל חייו הזנוחים.

רבים מאיתנו סובלים ממה שאני מכנה מוות בטרם עת, במובן שפָּנִינוּ הלאה מחלקים שלמים של חיינו. התרגלנו לדפוס זה של אמביוולנטיות – לא לגמרי בתוך החיים ולא לגמרי מחוצה להם – אלא מצב-חיים המאופיין בהשהייה מתמשכת. מצב זה מהווה כר פורה לנקיטה באסטרטגיה של זהירות והימנעות. עבדתי לאורך השנים עם מאות נשים וגברים שנמנעו במיומנות רבה מהקריאה העמוקה של נפשם לחיות חיים מלאי תשוקה ומחויבות. כפי שכתבה דיאן אקרמן, "אני לא רוצה להגיע לסוף חיי ולגלות שכל מה שעשיתי היה לחיות לאורכם. אני רוצה לדעת שחייתי גם לרוחבם."

לפני מספר שנים, הנחיתי קבוצת גברים בסדנה על מוות ואהבה. ביום השני לשהותנו יחד, שאלתי, "מהי ההבטחה שהנפש שלכם מחכה שתבטיחו?" השאלה הובילה לדיון ער ולהצפת כמות נכבדת של אֵבֶל, בעוד גברים הכירו בכך שהכמיהה העמוקה ביותר של נפשם סורבה או הוזנחה. הם דיברו על הכמיהה שלהם להיות פגיעים יותר, לקחת סיכונים גדולים יותר באהבה, להחזיק במחויבות כלפי היצירתיות שלהם, ועוד. השאלה הזו הזמינה אל קידמת הבמה את החיים שלא נחיו, את כל מה שנודה, את הצד המושתק של נפשם. אחר כך הצעתי שאלה נוספת: "מה יהיה עליכם להקריב על מנת לקיים את ההבטחות הללו?" גם כאן, שוב התברר כי הם מתחזקים אסטרטגיות שנועדו לשמור על עצמם בטוחים, וחיים ברדיוס מוכתב מראש כדי שאיש לא יוכל לפגוע בהם. שתי השאלות האלה ליוו אותנו למשך שארית היום. באותו לילה חלקנו טקס שנועד לכבד את ההקרבה שנדרש מכל אחד מאיתנו לעשות. חלק מהגברים שחררו את חוסר היכולת שלהם לדבר כשיש להם דבר מה חשוב לומר, אחרים שחררו את ההתמכרות שלהם לאישור חיצוני ודברי שבח, בעוד אחרים נוספים שחררו את הצורך שלהם להיות צודקים.

כשהתאספנו יחד שוב בבוקר למחרת, הצבתי בפניהם שאלה שלישית. אמרתי, "דמיינו זמן בעתיד שבו אתם קרובים אל רגע מותכם. אתם מתבוננים אחורה על חייכם ואתם רואים שכיבדתם את ההבטחה שלכם והצלחתם לשמור אמונים להקרבה שעשיתם. עבור מה תרצו שיזכרו אתכם? כיתבו את דברי ההספד שלכם." הדברים שעלו בקבוצה נגעו בכולנו עמוקות. יכולנו לחוש את כל מה שהיה חשוב לגברים הללו: לאהוב בגדול, לתרום לקהילותיהם, לטפח את ילדיהם, ולהזין את נפשותיהם ביופי וחַיּוּת. אך כל עוד הם לא היו מוכנים לצעוד באופן מלא אל תוך חייהם, אל תוך נהר קיומם השלם, תוך הזמנת כל חלקי הנפש שנודו באמצעות בגידה עצמית או פחד מדחייה – דבר מזה לא היה יכול להתאפשר.

חשוב להתבונן אל תוך צללי חיינו ולראות מי חי שם – מרופט, נבול, רעב ובודד. השבתם של חלקים אלה של נפשנו בחזרה לקידמת הבמה, הינו חלק מרכזי מעבודתנו. סיום תקופת הגלות שלהם משמעה שחרור הבוז שאנו חשים כלפי חלקים אלה בעצמנו. התוצאה היא חיים בטווח המלא של קיומנו ושיקום שלמותנו. כל עוד נימנע מכך, נמשיך לסחוב תחושות של שבר וחוסר ערך.

מנקודת המבט של מסורות ילידיות, האבל שאנחנו חווים בשער הזה הוא סוג של אבדן הרוח[2] – מצב המתרחש כשהתשוקה לחיים – לתחושה של להיות בחיים – הופכת קהה כל כך, עד כדי שמוות נראה כמו אפשרות מושכת, ודיכאון הופך לדרך-חיים. אני פוגש אנשים המתמודדים עם בדידות, ייאוש וחוסר משמעות בכל יום בקליניקה שלי. עבור מסורות קדומות, אבדן רוח היה ללא ספק המצב המסוכן ביותר שאדם יכול לחוות. מצב זה חותר תחת אנרגיית החיים שלנו, מפחית את שימחת החיים ואת תשוקותינו, מצמצם את החיות והסקרנות שלנו, מייבש את קולנו ואת האומץ שלנו, ולבסוף, מוחק כליל את הרצון שלנו לחיות. אנו הופכים להיות גרסה מחוקה ומדוכדכת של עצמנו.

הרעיון בבסיס אבדן הרוח הוא עתיק-יומין. לפיו, רוחנו יכולה להישבר, להיגנב, להתפרק או לברוח. זה קורה ממגוון סיבות: טראומה פיזית או רגשית, חולי כרוני, הזנחה וביוש מתמשכים, וגם (סיבה עכשיווית נפוצה) המתקפה הכרונית של קיום מקהה-חושים אשר מטמטם אותנו ומרוקן את חיינו.

עבור רבים מאיתנו, צמצום חיי הרוח התחיל בילדות. חווינו את מה שהיום נקרא טראומה התפתחותית, או מה שאני קורא לו טראומה איטית. הטראומה הזו מתרחשת במצב של חוסר, לעומת חוויה דרמטית שהתרחשה. ייתכן שלא חוויתם אירועים נפיצים בביתכם, לא היתה אלימות בוטה, אבל כן נמנעו מכם תשומת לב ודאגה. ברגעים האלה, שבהם נזקקנו להרגעה או לחיבוק מנחם, לעתים קרובות לא ניתן לנו מגע אוהב, או שהוצעו לנו חלופות חלקיות שהסיטו את תשומת הלב מהסוגיה העיקרית. מה שניתן לנו היה שטחי מדי ולא נתן לנו מענה מספק על מנת להירגע ממה שחווינו. אני רואה את שאריות הטראומה הזו בקליניקה שלי בכל יום מחדש. היא מופיעה כחוסר יכולת לווסת מצבים פנימיים של מצוקה כשאלה צפים ועולים, ובתחושות של פקפוק-עצמי וחוסר ערך.

גודרון זומרלנד כתב על טראומה כמצב של "טלטול הנפש." "המילה לטראומה בגרמנית היא Seelenerschutterung. החלק הראשון, Seele, משמעו נפש או רוח… Erschutterung הוא משהו שמטלטל אותנו אל מחוץ לזרימה הרגילה ומחוץ לתפיסת הזמן המוכרת אל מצב בלתי-רגיל." טראומה הינה, אם כן, מצב שמטלטל את רוחנו, אשר שובר את המשכיות חיינו וזורק אותנו אל מצב חיים אחר לחלוטין. כשטלטלת הנפש הזו מתרחשת באופן תדיר בתקופות מוקדמות של חיינו, כתוצאה מהזנחה מתמשכת, המצב הבלתי-רגיל הופך בהדרגיות למצב רגיל. מדובר במציאות כפי שאנו מכירים אותה – לא בטוחה, לא אמינה, ומבהילה. קשה לתת מקום של ממש לאבדן העמוק ולצער המתמשכים הללו. כשהעולם נכשל במתן נחמה אל מול טראומה, אנו נסוגים ממנו. אנו דורכים כמו על קליפות ביצים, בודקים כל העת אם מספיק בטוח להיכנס; לעתים רחוקות נרגיש שכך הוא. גבר אחד שהגיע אליי לקליניקה לאט לאט חשף בפניי שהוא למד לצפות לפָּחוֹת מכלום בחיים. לא הגיע לו כלום. הוא התקשה לבקש מלח במסעדה. שוב ושוב עלה בקליניקה דימוי שלו כילד המתחבא מאחורי קיר. הוא לא הרגיש בטוח להיכנס אל העולם. הוא חי בבעתה מתמדת שיראו אותו. אני יודע זאת היטב, כי אני עצמי חייתי כך במשך ארבעים שנה, זהיר ונחוש למנוע כאב נוסף על ידי הישארות בשולי החיים, שמור ולכאורה בטוח.

בנקודה הזו ניתן למצוא את ההצטברות המכאיבה של טראומה ובושה. כישלונם של אחרים לתת מענה הולם לחוויות רגשיות כואבים שחווינו כילדים, מתורגם לאמונה שאנחנו רעים במהותנו, לא ראויים לאהבה. "אילו הייתי חשוב מספיק, טוב מספיק, הצורך שלי, הכאב שלי, היו מקבלים תשומת לב וחיבוק." כשכעסתי על בני, המסקנה המיידית שלו היתה שאינני רוצה להיות אבא שלו יותר. כמעט בלתי אפשרי עבורנו להתייחס בשוויון נפש לקרעים הללו שבין הילדים שהיינו והאנשים שגידלו אותנו.

בספרו המבריק טראומה בחיי היומיום (Trauma in Everyday Life), הפסיכיאטר והחוקר הבודהיסטי מארק אפשטיין מתייחס לנוכחותה המפושטת של טראומה. הוא טוען שטראומה הינה חוויה מהותית עבור כל בן אנוש, אך "כאשר הורים לא שמים לב ולא מטפלים ברגשות קשים, התינוק או הילד נותר להתמודד עם תחושות של הצפה שהוא לא מסוגל להתמודד איתן, תחושות שלעתים קרובות הופכות לשנאה-עצמית." גם כאן מתוארת טראומה כמקור לסבל מתמשך שמכרסם בערך העצמי שלנו ומסכל כל אפשרות להשתתף באופן מלא בחיינו. היא משתהה בנפשנו כייסורים פרימיטיביים, מושג שאפשטיין שואל מעבודתו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט. ייסורים פרימיטיביים נרשמים בנפשנו ככוח משיכה השואב אותנו מטה אל מחוזות החרדה והאימה.

אפשטיין מראה לנו את הדרך החוצה מהמבוך, ומתייחס לרעיונות של ויניקוט ושל הבודהה – שניהם הדגישו את חשיבותה של סביבה מכילה שמדמה את זו של אם דואגת וקשובה. תרגול מיינדפולנס[3] הופך למרחב הרך שבו ייסורי האבדן שלנו יכולים להיות מוחזקים ומוכלים. מדובר בגישה מכבדת וחומלת של מרחב מְאֻוְרָר המסייע לנו להתיר את הקשרים שבנפשנו. זוהי ליבת עבודתי בקליניקה שלי.

גישה זו מזכירה לנו את החשיבות שבשהייה בזהות הבוגרת שלנו כשאנחנו ניגשים לעבוד עם מצבי אֵבֶל. האדם הבוגר הוא היחיד שיכול להציע מרחב מכיל לצער, לכאב ולסבל שלנו. לזהות הילדית שלנו קל מדי להישאב אל הייסורים ואל החלקים המנותקים שלה כשהצער מידפק על דלתה. פנייה אל הסבל ואל לב האבל שלנו עם תשומת לב וקשיבות של אדם בוגר, עוזרת לנו להפוך את הטראומה ואת הבושה אל רגישות שעומדת בבסיס חמלה כלפי אחרים.

בזמנים אחרים, הנוכחות האוהבת מגיעה ממקור חיצוני. קהילה יכולה להוות מרחב מכיל עבור הסיפורים הכואבים ביותר שלנו. אני נזכר באישה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה שהשתתפה בטקס אֵבֶל בוושינגטון. לאורך שלושה ימים, שבהם עבדנו יחד להתמיר את האֵבֶל שלנו לאדמה פורייה, היא בכתה חרישית. נפגשתי איתה לבד ושמעתי את סיפוריה על חוסר הערך שלה בעוד היא בוכה ונשנקת. כשהגיעה העת לערוך את הטקס, היא מיהרה אל המקדש שהקמנו, ויכולתי לשמוע אותה צועקת מעל קול הלמות התופים, "אני חסרת ערך, אני לא מספיק טובה." היא בכתה ובכתה בתוך המרחב המכיל של הקהילה, בנוכחות עדים, לצד אנשים נוספים שנכנסו עמוק לתהליך שחרור האבל שלהם. כשתם הטקס, היא קרנה; סוף כל סוף, היא יכלה להתחיל לזהות את ההנחות השגויות שבבסיס הסיפורים על חוסר הערך שלה, ואת ערכם יקר הערך של חלקים אלה בעצמה.

————————–

הערה קצרה על אשמה

מקץ שלושים שנות עבודת קליניקה, ברור לי כיום שהניסיון למצוא מקור כלשהו שניתן להאשימו, הוא חסר תוחלת. דבר אינו נדרש מאיתנו כאשר אנחנו מאשימים מישהו אחר בסבלנו. הפסיכולוגיה השתתפה באופן פעיל במשחק ההאשמות הזה, וזקפה אצבע מאשימה אל עבר הורינו. בעוד רבים מאיתנו סבלנו סבל רב בידי הורינו, עלינו לזכור שהורינו גדלו בחברה שכשלה במתן כלים להורות טובה ויציבות. הם נזקקו לכפר שלם סביבם – וכך גם אנחנו. ברור שאנחנו מאוכזבים מהורינו. ציפינו לארבעים זוגות עיניים שיקבלו את פנינו בכל בוקר, וכל מה שקיבלנו הם שני זוגות. נזקקנו לטווח המלא של ביטויי נשיות וגבריות שיקיפו אותנו וייתנו לנו ידע על תנועת הכוחות האלה בעולם. נזקקנו לידיים רבות שיחזיקו אותנו ויעניקו לנו תשומת לב שאדם מוגבל אחד לא יכול היה להעניק לנו. אנו מחזיקים באֵבֶל עמוק על כך שהכפר הזה מעולם לא התקיים.

————————–

הפסיכולוג ג'יימס הילמן, שעובד בגישה הארכיטיפית, מציע דימוי שמאיר את השבת החלקים הדחויים של הנפש בחזרה מן השממה:

"לאלכימאים היה דימוי מצוין להפיכתו של סבל והסימפטומים שלו לערך רוחני. מטרה אחת של תהליכים אלכימיים היתה ייצור פנינה יקרת-ערך. הפנינה מתחילה כחצץ – סימפטום נויורוטי או קובלנה – גירוד טורדני במעמקי הבשר הנסתר, ששום קליפת-הגנה לא יכולה לשמור עלינו מפניו. עם זה אנו עובדים יום אחרי יום עד שהחצץ הופך יום אחד לפנינה; ועדיין, עלינו לִשְׁלוֹת אותה ממעמקי הים ולשחררה. כשהחצץ נשלה, אנו עונדים אותו. עלינו לענוד אותו על גופנו על מנת לשמור על הבוהק שלו: הכאב שנפדה, ושבעבר גרם לנו לסבל, נחשף עכשיו לעיני כל כמַעֲלָה. האוצר האיזוטרי שנצבר באמצעות עבודה שנעשתה בצללים, הופך לפאר היצירה. להיפטר מהסיפמטום משמעו להיפטר מההזדמנות להרוויח את מה שיום אחד עתיד להפוך לאיכות רבת-ערך, אפילו אם בתור התחלה מדובר בטירדה בלתי נסבלת, השוכנת במסתרי המעמקים."

אנחנו מוצאים גאולה במקומות הנחותים של חיינו. אך קשה לנו לקבל זאת כשהתרבות שלנו מונעת על ידי תביעה לשלמות. ועדיין, את האנושיות האמיתית שלנו נשיב מאותם מקומות מנודים, ששלחנו אל קצה המודעות שלנו. רק ב"מעמקי הבשר הנסתר" נוכל לגעת בחולשות שלנו, בחוסר ההתאמה, בכישלון, בתלות ובמגוון רחב של חוויות שחותרות תחת אידאל הגבורה של תרבותנו. שם נמצא את הריפוי שלנו. בחלקים הפחותים ביותר שלנו נגלה את פצעינו. כשנפעל כך, נשתחרר מהאובססיה למדוד ולעשות הכל נכון. ורק כשנתאבל על החלקים השנואים של החיים נוכל לשקם את האנושיות שלנו. כאן נוכל להתחיל לחיות את החיים שלא נחיו.

דיוויד וייט כתב שיר יפהפה על הדרכים שבהן אנחנו יכולים להזמין בחזרה את החלקים המנודים של קיומנו. הבית הזה, מתוך השיר "מיטתו של קולמן" (Coleman’s Bed), מלא בחמלה-עצמית:

מצאי עכשיו את הלימוד, בין העצים והסלעים,
על כל אשר הושלך ונטווה למקלט,
למדי את הדרך שבה משמיע אט אט את קולו
הנסתר והבלתי מדובר בעולם.
מצאי את הסימטריה הפנימית
לכל הגלוי בחוץ, חינכי
את עצמך להיות עצמך, הכריזי עלייך מחדש,
הפכי את עצמך לדלת שדרכה
יתקבל הכל בברכה, גם הזר שבך.[4]

עולם הדימויים הנדיב של וייט מזמין אותנו לגשת אל חלקי החיים שלנו בסקרנות וענווה. הוא מציע תגלית מפתיעה: כל חלק בנו מתאווה לגלות את קולו לעולם. עלינו לקבל בחזרה בברכה את כל מה ששילחנו מעלינו, ובכך, להפוך להכרזה מסוג חדש. דמיינו שאתם רואים את עצמכם כך. איזה דימוי פראי וחופשי, כמו שיחתם הסודית של גבריאל ומריה על אודות קודש הקודשים. הזמינו את החלקים הללו, האכילו אותם, וקבלו אותם בברכה כאורחים.

חרטות הינן חלק נוסף מהשער השני, אותם קולות שהמעיטו או הזיקו לנו או לאחרים: חיים של חלומות בלתי ממומשים, חברויות שהתפוררו ונגמרו, או ההחלטה לסגת מן העולם ולא להציע או לקבל אהבה. הדברים שאנחנו מתחרטים עליהם מהווים מקור בלתי נדלה ועמוק במיוחד של תחושת אבדן. חיים עם חרטה הם חיים עם עצב כבד, כמו הליכה בבית קברות זרוע אבדן. חרטות מבקשות את ידיה הרכות של חמלה-עצמית. קל לנו לשפוט ולבייש את עצמנו על טעויות-עבר. אנו לועסים את העצמות האלה שוב ושוב בתקווה בתקווה לגלות נקודת מבט חדשה, כזו שתשחרר אותנו מהצער שנכרך בפעולותינו. כל זה לא יעזור. במקום זאת, אנו נדרשים להחזיק את החרטות האלה ברכות על גבי המרחב השקט הזה, ולהכיר במי שהיינו בעת שקיבלנו החלטות שאנו מתחרטים עליהן. איזה חלק בנו יכול היה לצאת אל חזית חיינו באותו הרגע? טוב-לב וסלחנות הם תרופות משככות במרחב החרטות. לא ניתן לכפות מחילה. אך אנו יכולים לייצר את התנאים שבהם חסד המחילה יכול לנבוט. כשאנו מלטשים את החרטות שלנו בעזרת חמלה-עצמית, הם מתרככים ומשחררים את החיים הכלואים בתוכם.

לפעמים, האֵבֶל שאנו נושאים על חלקי הנפש האבודים, מופיע כשפה של זעם. רבים מאיתנו למדו להיות "ילדים טובים", ולהימנע מדיבור כשאנחנו נפגעים או מבוישים. אלה מאיתנו הנושאים את המשקל הדכאני הזה, זקוקים לתמיכת הקהילה שתעודד אותנו למצוא את קולנו, ולדבר כנגד השתקה עצמית. במהלך טקסי האבל שלנו, אנו משתמשים בתרגילי כתיבה שעוזרים לנו לשחרר את הקול המשווע לְדַבֵּר אמת. אחד מהתרגילים נקרא מעבורות מחאה – אימרות שמעניקות לנו את האישור להיכנס למרחבים האסורים של התנגדות וזעם. משתתפים רבים מוצאים באימרה "לא היה מקובל עליי ש…" שחרור; אחרים מתחברים ל"אני לא אשתוק עוד על…" או "אני לא אחיה יותר בצמצום." לפעמים פשוט להגיד "די!" זה מספיק. כל אימרה כזו מעודדת הצפה של אותו אֵבֶל שהוחזק זמן רב סביב חלקי העצמי המנודים שלנו, ושימת סוף לגלות שלהם. חשוב לזכור שאֵבֶל אינו מופיע רק כבכי; הוא גם מופיע ככעס או זעם. על ידי הכרה באבל שלנו, אנו מתחילים בתהליך הפיכתנו לשלמים.

ערכנו טקס אֵבֶל זמן קצר אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. סיפורים אלימות רבים הוצפו בעקבות הטרגדיה הזו. בזמן שהאזנו לסיפורים הללו, הבנו שעלינו לאפשר מרחב נוסף בטקס הזה. המקדש הנפוץ שמקימים בטקסים הללו הוא מקדש-מים. מים הם אלמנט של ריפוי וחידוש בתרבויות רבות. לצד זאת, בטקס הזה, גם אלמנט האש הרגיש הכרחי. אש היא אלמנט של תשוקה והצתה, והיא מקושרת לא פעם לאבותינו הקדמונים. משתתפי הטקס נזקקו לשדה אנרגטי גדול מספיק להכיל גם התנגדות. במקום שבו ערכנו את הטקס היה אח עצים גדול. בפינה אחת של החדר הקמנו את מקדש המים, ובפינה אחרת בנינו מקדש סביב האח. מרגע שהתחיל הטקס, המשתתפים בכו לצד מקדש המים וצעקו בזעם אל עבר האש. רבים נעו בין המקדשים. ברגעים מסוימים, זעם עורר בכי, וברגעים אחרים, בכי עורר זעם.

אֵבֶל הוא חומר ממוסס עצמתי, המסוגל לרכך את המקומות הקשים ביותר בלבנו. כשאנו מסוגלים לבכות באמת על עצמנו ועל הבושה שלנו, אנו מזמינים את המים המזככים של ריפוי לשטוף את נפשנו. התאבלות, מטבעה, מאשרת את ערכנו. מותר לי לבכות על עצמי; האבדן שלי חשוב. אני עדיין יכול לחוש בחסד שנכנס לחיי מרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להתאבל על האבדנים שנקשרו בחיים מלאי בושה. פשה גרטלר כותבת ביופי רב על חמלת הלב הפתוח לאבל.

זמן ריפוי / פשה גרטלר

סוף כל סוף, בדרכי אל הכֵּן
אני נתקלת בכל
המקומות שבהם
סירבתי
לחיי
כל הפצעים שלא טופלו
צלקות אדומות וסגולות
הירוגליפים של כאב
שנחקקו בעורי ובעצמותיי,
מסרים מקודדים
ששלחו אותי במורד
הרחוב הלא נכון
שוב ושוב
אני מוצאת אותם,
פצעים ישנים
כיוונים שגויים ישנים
ואני מאמצת אותם
אחד-אחד
קרוב אל לבי
ואני אומרת       קדוש
קדוש   קדוש.

 

*

[1] וולר מתייחס לא פעם למושג "קהילה" (community) בספרו כמרחב הכרחי בתהליכי ריפוי. לדידו, ההשתייכות שלנו כפרטים לקהילה רחבה יותר של אנשים שחולקים סיפורי חיים מורכבים, הינה השתייכות שבלעדיה אנחנו נותרים מבודדים ובודדים בחוויות האבל, האבדן והבושה שלנו.

[2]  וולר מדבר כאן על מושג בשם Soul Loss, שהחלטתי לתרגם כ"אבדן רוח". למילה soul אפשרויות תרגום שונות לעברית, ובחירה במילה אחת מאלץ אותנו לוותר על המשמעויות שבמילה אחרת. Soul יכול להיות נפש, רוח, תודעה, ובאנגלית המשמעות היא כל אלה גם יחד.

[3]  וולר מתייחס פה ספציפית במילה Mindfulness, אך התיאור שלו רלוונטי למגוון רחב של תרגולי מדיטציה. מיינדפולנס הינה איכות אחת בלבד מתוך מגוון רחב של איכויות מדיטטיביות משחררות.

[4] תרגמתי בלשון "את" כדי למען את מילות השיר בעיקר אל עצמי.