חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק א’

היא התחילה לבכות. היא שמה לב לכך כשהמילים על המסך החלו להיטשטש לנגד עיניה, תחילה כמו נוטות על צידן ואז מתאחדות לכדי גוש שחור ובלתי-קריא על המסך. היא מצמצה, מנסה להשיב את הדמעות שהחלו להיקוות בבריכות הקטנות של עפעפיה התחתונים בחזרה אל תוך הגולגולת – כך דמיינה שהיא יכולה לעשות אם רק תתפוס את עצמה בזמן – אבל עד מהרה היא הרגישה את הנוזל החמים עולה על גדותיו ומפכפך על לחייה. היא מצמצה שוב, כעת כדי לשחרר כמה שיותר נוזל, לפני ששלחה יד אל קופסת הטישיו שליד מסך המחשב וספגה את הדמעות מהר, שולחת מבט אל תחתיתו הימנית של המסך; השעה רק היתה אחת עשרה ועשרה בבוקר, והיא בכתה כבר שלוש פעמים.

ביום הראשון לחזרתה לעבודה, היא שלפה מהארון את הבגדים של המשרד –חולצת משי מחויטת בצבע כחול כהה שאהבה, שקנתה אי שם ב-2010, כשרק התחילה לעבוד בחברה, ומכנסי ג’ינס בצבע קאמל שקנתה בשוק פשפשים קטן בברלין, רגע לפני שהחל כל הטירוף. המכנסיים היו קנייה טובה, מבד לא נמתח אבל דק מספיק כדי שייראו מהוגנים, והם ישבו עליה טוב – היא הספיקה ללבוש אותם פעם אחת בלבד לפני שהחל הסגר, והיתה מרוצה מהם ביחס לעובדה שקנתה אותם בדוכן קטן בלי תאי מדידה. אלא שהיא ירדה במשקל בזמן הסגר, איבדה את התיאבון לחלוטין, ראתה את עצמה מצטמקת מיום ליום, אבל לא הצליחה להזין את עצמה גם כשהמשיכה לבצע את כל שאר המטלות היומיות שהיו חשובות למען שמירה על השפיות: שטיפת כלים, החלפת בגדים בבקרים – מטרנינג-של-לילה לטרנינג-של-יום – וקיפול כביסה. אפילו את העציצים המשיכה להשקות, ואלה שגשגו פתאום תחת ידיה, לאחר שנים של רצח-פרחים סיסטמטי. כעת נפלו המכנסיים על ישבנה באופן מעורר רחמים.

לאחר שהתלבשה, הלכה לאמבטיה. היא לא אהבה את מה שראתה במראה; שיערה הקצר לא סופר כהלכה מזה זמן, וכעת היה ארוך מדי בצדדים ובעורף, שטוח ונטול-נפח למעלה. זה שיווה לפניה מראה של בולדוג אנגלי, כך אבחנה בזמן שניסתה להפיח חיים במספר קווצות-שיער שנותרו קצרות יותר, ושלהן ייחסה את הפוטנציאל לרומם את המראה הכללי. היא אחזה בקווצה אחת, שנחה חסרת-חיים מעל המצח, ליפפה אותה סביב עצמה וניסתה לדחוף בשתי אצבעות את החרוט המלופף כלפי הקרקפת (כך היא למדה לעשות באמצעות סרטוני יוטיוב שצצו מכל עבר, ושניסו ללמד נשים כיצד להמשיך לשמור על מראה רענן גם בחודשים הארוכים בבית. דברים נוספים שלמדה לעשות: לגזום את גבותיה – הצלחה חלקית – גבה אחת אכן נראתה טוב יותר, השנייה הפכה עקומה במידה נסבלת. את הפוני לא העזה לגזור. בעבר, כשהיתה צעריה מאוד ובלי קשר לשום הגבלות תנועה, היא היתה גוזרת אותו שוב ושוב בגחמות של רגע, נכשלת, והולכת לספרית הכי קרובה לביתה לתיקון הזוועה, ממציאה סיפורים על התערבות עם חברה או היסחפות בלהט הרגע במהלך ערב שיכור עם בן זוג. הסיפור השני היה מענג במיוחד, שכן מעולם לא היה לה בן זוג. הספרית היתה נוזפת בה, אומרת, “לא נותנים לגבר לגזור לך את השיער!” והיא היתה מחייכת ומגלגלת את עיניה כממתיקת-סוד של נשים, “את יודעת איך זה, לא עמדתי בקסמיו”).

היא ניסתה את שיטת הליפוף-כיווץ על חלקים שונים משיערה ללא הצלחה, ולבסוף לקחה סיכה והידקה באמצעותה את הפוני שהתארך אל רקתה הימנית. פניה נגלו לה פתאום, אפרוריים אמנם אבל צעירים למראה באופן ששוב הפתיע אותה. על לחייה היו שבילי פצעונים קטנים חדשים, שצצו בעקבות הפסקת התרופות נגד דיכאון, ומספר כתמי פיגמנטציה שתמיד הופיעו לאחר שפצעונים ישנים החלימו. היא מרחה כמות כפולה של קרם לחות, ובטרם זה נספג לחלוטין, החלה לכסות את פניה במייק אפ שפרץ בכמות גדולה מדי מהבקבוק הקטן, לאחר שתחילה מיאן לצאת ממנגון המשאבה, שם נתקע מאחורי קרום שהתמצק – כה רב היה הזמן שלא עשתה בו שימוש. לאחר שהחלה לשים את המייק אפ על פניה – תחילה בטפיחות, כמו שצריך (לפי סרטוני הדרכה שצפתה בהם בתחילת שנות העשרים לחייה, כשנצרכה למייק אפ לראשונה), ולאחר מכן במריחות גסות, כפי שהיתה עושה כשנמאס לה לטפוח – הבינה שהכמות דווקא תואמת את הצורך, ושאם היא רוצה להיחשף לאורות נאון בלי לרצות להיבלע בבטן האדמה, עדיף לה שתשים שכבה נוספת לאחר שהראשונה תיספג בעור.

כשסיימה לכסות את כל הכתמים האדומים והחומים-סגולים, נראתה חיוורת מדי, תווי פניה מחוקים לגמרי, ולכן פידרה את לחייה במעט ברונזר בגון אפרסק. לאחר התלבטות קצרה הכריעה גם לטובת משיחת מסקרה – פעולה שהיתה מבצעת באירועים מיוחדים בלבד, שכן ריסיה היו שחורים ועבים באופן טבעי, ולכן היה במעשה המשיחה משהו סימבולי בלבד, כאומר, הנה, עשיתי את מה שצריך לעשות – עד הסוף.

לבסוף היתה מוכנה, ככל שאפשר היה להיות מוכנה, לחשוף את עצמה מחדש לעיניים זרות.

כשהגיעה למשרד, הוא עדיין היה ריק, והיא הלכה מהר אל עמדת העבודה שלה במשרד שחלקה עם עובדת נוספת, שקירותיו היו – כמו יתר המשרדים במקום – עשויים זכוכית שקופה לחלוטין. הכיסא שאהבה, ושעליו תמיד היתה רבה עם אחד העובדים האחרים – בהתנהלות פאסיבית-אגרסיבית של חילופי כיסאות מוקדם בבוקר או אחרי שהוא הלך הביתה – עד שלבסוף הוא ויתר והכיסא היה בוודאות שלה – נעלם. במקומו עמד כיסא שמשענתו נטתה אחורה באופן מוגזם, ושעל הריפוד האפור הישן שלו היה כתם גדול עם גבולות מטושטשים, ככל הנראה זכר לקפה שנשפך עליו, אותו ניסו להסיר עם מטליות לחות, ללא הצלחה. היא סרקה במהרה את עמדות העבודה הנוספות סביב, תרה אחר הכיסא הטוב, אך הוא לא היה בשום מקום. אוף, היא חשבה. כאילו לא מספיק כל מה שהיה, עכשיו אני צריכה להתחיל את כל הסיפור עם הכיסא מחדש.

היא התיישבה שפופה על הכיסא האפור הגרוע כאילו ניטלו ממנה כל כוחותיה באחת.

“היי!” היא שמעה מאחוריה קול שנשמע קרוב באופן מוזר. כשהסתובבה, עדיין ישובה, מזיזה את מושב הכיסא על צירו, גילתה מאחוריה את אחת העובדות, מישהי בת-גילה, מחייכת באופן לא משכנע, כאילו התאמנה על כך כל הבוקר מול המראה, וכעת איבדה את הספונטניות הקריטית להצלחתו של כל חיוך. שיערה היה חלק, חום-אדמוני, גזור ישר באורך השכמות, כפי שתמיד היה. היא לבשה סריג אדום בגזרה צמודה ומכנסיים מחויטים שחורים. עורה היה בהיר, כמעט שקוף, ופניה היו נקיים מאיפור, כיאה לנשים עם עור פנים לא בעייתי. היי, ענתה לעובדת בלי לקום מהכיסא האפור.

“אז..” התחילה העובדת האחרת, אבל השתתקה, כמו לא יודעת מה לשאול, או קולטת שמה שרצתה לשאול – וששאלה כנראה פעמים רבות כל כך בעבר – לא מתאים הפעם. הן הכירו באופן שטחי למדי, על אף השנים הרבות שעבדו זו לצד זו. נסיבות חייהן לא היו שונות במיוחד, אבל גם לא דומות מספיק כדי שיירקם ביניהן קשר מעבר לשעות העבודה. במהלך תקופת ההיעדרות הארוכה, הן התעדכנו באופן עקיף ושטחי זו בחייה של זו דרך קבוצת הוואטסאפ המשרדית, שבה כולם תמיד כתבו שהכל בסדר, ושלחו תמונות של ילדים מרכיבים פאזלים, שנדמה שהלכו וגדלו ככל שעבר הזמן.

כעת, כשעמדה אותה עובדת ועל פניה חיוך שלא תאם את המצב, נדמה היה שהבינה שאין מוצא בסמול טוק. חיוכה נמחק מפניה והן הביטו זו בזו לרגע, במרחק שהיה לא קטן ממטר וחצי, אך שהרגיש קרוב באופן מטריד, עד שהעובדת הסיטה את מבטה, ובלי לחפש אחר תירוץ, הלכה.

היא סובבה את מושב הכיסא בשנית, שוב אל עבר שולחן העבודה, ושלחה את ידה להדליק את המחשב. הוא נדלק בקלות, לא עשה בעיות. הקלה; לפחות היא לא תצטרך להיות אחת מעשרות העובדים שבוודאי יגלו עם שובם מחשב לא מתפקד, וייאלצו לחכות עד שאיש התמיכה היחיד יגיע אליהם. בזמן שמערכת ההפעלה עלתה, היא לקחה את שקית הרמי לוי שבה הביאה ירקות לא-חתוכים, לחם מהפריזר שהיה אמור להפשיר עד ארוחת הצהריים, גביע יוגורט עזים לא ממותק, ופירות יבשים, והלכה למטבח. גם הוא היה ריק, למעט מנקה כהת-עור שלא הכירה, לבושה חלוק של חברת קבלן, שמשכה מגב עם סמרטוט רטוב בין השולחנות. הן הנהנו זו לזו והיא פתחה את המקרר. ריח נורא עלה ממנו, ועיניה קלטו את שקית הניילון השקופה שעמדה באחורי אחד המדפים, דרכה ניתן היה לראות את גונו הירוק של עובש. היא סגרה מהר את המקרר אבל הריח כבר התפשט ועמד בחלל החדר, שהיה ללא חלונות.

היא רצתה לברוח, לקחת את הרגליים ולצאת משם – מהמטבח אל המסדרון, אל המעלית, אל הלובי, החוצה אל הרחוב, לרוץ אל האוטו שלה, להיכנס אליו, להתניע, לנסוע במהירות מופרזת כדי שנסיעת השלושים דקות לא תיארך יותר מעשרים דקות, למצוא חנייה קרוב לבניין מגוריה, לצאת מהרכב ולרוץ את המרחק הקצר לדירתה, להיכנס ולטרוק את הדלת מאחוריה, לשטוף את פניה היטב עם סבון, להחליף את הבגדים בחזרה לטרנינג נוחים, להחשיך את חדר השינה, להיכנס למיטה ולישון. היא חשבה שאם תעשה זאת עכשיו, לפני שיגיעו עוד אנשים, תוכל למצוא תירוץ מתקבל על הדעת – היא כבר תסמס לעובדת האדמונית שראתה אותה ותבקש שלא תחשוף אותה, ותקווה לטוב. האדמונית בטח תחשוב שהיא מוזרה, בטח לא תבין. היא שמה את מבטחה באי-ההבנה הזו; בלבול הוא לעתים רחוקות מקור לזדון. המנקה, שאת שמה לא ידעה ושאת פניה לא ראתה מעולם, לא מצויה ברכילות המשרד, כמובן, ולכן לא מהווה סכנה.

אבל רגליה מיאנו לזוז.

להמשך קריאה:

“חזרה” – חלק ב’

“חזרה” – חלק ג’