"חזרה" הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט
*
בחודשים שחלפו בבית היא התחילה לשים לב לחוסר הגמישות שברגליה; רגליים ארוכות ורזות, נערצות על הגברים – שנמשכו אליהן – ועל נשים – שקינאו בהן, אבל חלשות מאוד, נטולות מסת שריר. בבקרים היתה מתעוררת לעתים קרובות לכאב עמום, בלתי נסבל, בירכיים. כאב של חולשה, היא ידעה. היא היתה מעסה את השרירים, דוחפת את אצבעותיה בינם לבין העצם, חופרת עם האגודל עוד ועוד, כמו מחפשת אחר המקור, הנקודה הכואבת ביותר, שאם רק תיגע בה, ישתחרר הכאב באורח פלא, וישאיר אחריו שרירים חמאתיים וחמימים. אבל לא היתה נקודה כזו, הכאב היה מפושט וחמקמק, משנה כל פעם את מקומו, פעם באחורי הברכיים ופעם בפני העור, פעם במפרקי הקרסוליים, אבל לרוב נטול מקור.
כאילו התעברה בכאב בשנתה, היא חשבה, אך לא הצליחה ללדת, ככל שניסתה.
היא ידעה שכמה תרגילי רגליים יומיים עשויים לפתור את הבעיה, אבל לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לכדי כך. בזמן שכולן חיזקו את גופן – "דווקא עכשיו!" קראו המורות ליוגה ופילאטיס בפוסטים שלהן – והעלו לפייסבוק ולאינסטגרם תמונות בזמן עמידות ידיים וכלב מביט מטה, היא נותרה מאחור, חסרה את המוטיבציה הבסיסית להתחזק.
החולשה התעצמה ככל שהלכה ורזתה. היא לא התעניינה במיוחד בירקות שהגיעו במשלוח השבועי, ולא מצאה נחמה במזונות אחרים. תחילה חשבה שאולי נדבקה בוירוס, שאחת מתופעות הלוואי שלו היו אבדן חוש הטעם, אבל לא בכך היה מדובר. היא הרגישה את כל הטעמים, ואפילו לא סלדה מהם, אלא פשוט לא התאוותה אליהם במיוחד. לפרקים, היתה מצליחה לאכול ביתר קלות אם שילבה בצלחתה מזונות עזי-טעם, כמו חרדל חריף ומלפפונים כבושים בחומץ וצ'ילי. היא היתה אוכלת ארוחה אחת, לפעמים שתיים ביום, לצאת ידי חובה, והיתה קמה בבוקר עם חור בבטן שלא רצתה למלא בשום דבר. עיניה הלכו וגדלו עד שבלטו מארובותיהן, עצמות הבריח בלטו מבעד לחולצות הכותנה הישנות שהיתה לובשת בבית. כשהיתה עולה לשיחות וידאו, היה נגלה אליה ראשה הכחוש, מתנודד על צוואר דק, כמו בלון על חוט שתכף יפרח אל השמיים.
עכשיו הגיע הרגע שבו נזקקה לרגליה, והן אכזבו אותה. ככל שרצתה להזיז אותן, לא הצליחה. זה כבר קרה לה בעבר, פעמים רבות, כך הבינה ממש באותו רגע במטבח – אבל הפעם, תחושת הדחיפות היתה חזקה במיוחד.
בעודה שקועה במחשבות הללו, עדיין מקווה שהרגליים יזוזו באורח פלא, עברה המנקה מאחוריה עם המגב וסימנה לה לזוז. היא זזה חצי מטר הצידה, אבל שוב נתקעה, וכמעט התחילה לבכות, אבל אז נכנסו שני אנשים נוספים למטבח. היא זיהתה אותם במעומעם, הם עבדו בקומה מתחתיה במחלקה אחרת. "וואו, מה זה הריח הזה?" אמר אחד מהם, והשני עיווה את פרצופו והביט ישר אליה, כאילו היתה היא מקור הריח. גל של בושה עלה בה, על הריח – הגם שלא היה באשמתה – ועל הבכי שכמעט פרץ ממנה, ושידעה שאותו עובד יראה, ולכן אמרה, "מישהו שכח שקית עם אוכל במקרר, ועכשיו הכל מלא עובש", ויצאה מהר בחזרה אל המסדרון.
כבר מזמן פיתחה את השיטה הזו – של תגובה מהירה ויבשה, במסגרתה היתה אומרת משהו – לא משנה מה, העיקר שלא יתייחסו לדמעות שבבירור עמדו לפרוץ ממנה – כדי להסיט את תשומת הלב ממנה. זה תמיד עבד; הפער בין מה שיצא מפיה לבין מה שהסגירו פניה היה גדול כל כך, שאנשים היו מתבלבלים, וגם אם שמו לב לרגש שסער בה, לא היתה להם ברירה אלא להתייחס למה שאמרה – כך הכתיבו החוקים הבלתי כתובים של שיחות במקום העבודה. פעם, כשנזכרה בשיחה שניהלה עם אהוב לשעבר, כמעט בכתה באמצע ישיבת הנהלה – היא חשבה שתוכל לעשות זאת בדיסקרטיות, שכן ישבה על תקן עובדת זוטרה באחורי החדר. היא הוזמנה להשתתף בישיבה בגלל פוליטיקה משרדית (המנהלת הישירה שלה תבעה את נוכחותה כדי להבליט את עבודת המחלקה), אלא שאז פנה אליה מנהל מחלקה אחר בבקשה שתעביר לו טופס שהיה בידיה, וכל הפנים הופנו אליה. מיד אמרה, "תרצה לקבל רק את טופס X או גם את נספח Y שמשלים אותו?" ועל אף עיניה האדומות והנפוחות, הוא מצמץ רגע, כחכח בגרונו ואז ענה, "רק את טופס X, תודה".
מחוץ למטבח החלו עוד ועוד אנשים להתאסף סביב שולחן הקבלה הקומתי, פרצופים שזיהתה, חלקם חייכו אליה, קראו בשמה בחיבה, והיא חייכה במאמץ ונכנסה בחזרה אל משרדה.
המחשב כבר נדלק, ואיתו עלתה תמונת הרקע על המסך, צילום של דגלים טיבטיים שצילמה פעם בביתה של חברה במושב בשפלה. הדגלים נתלו על ידי דיירים קודמים בכניסה לחממה נטושה שעמדה בשטח הגדול שמאחורי הבית הקטן, והיא צילמה אותם כי האור חדר דרכם והטיל על האדמה קרניים צבעוניות. היא הביטה בתמונה, שצולמה לפני שמונה שנים לערך, ונזכרה גם בעץ הלימון הנדיב שעמד באותה חצר, ובמדורות הקטנות שהיו מדליקות היא ועוד כמה חברות מדי פעם, מתחממות לאורן אל תוך הלילה. מעט מהחוויות של אותה עת היו נגישות לה, אבל ריח הלימונים, כשגירדה את קליפתם והביאה אותם לאפה, עלה חזק בזיכרונה והעביר בה רעד קל. "איך יכול פרח לפתוח מחדש פצע? הוא יכול לעשות זאת, ואף עושה זאת, אם הוא משמש כפורטל אל העבר," כתבה דברה לוי באחד מהספרים הרבים שקראה בבית.
היא ניסתה להעלות בזיכרונה תמונות ברורות נוספות מאותה תקופה, אבל לא הצליחה להיזכר כיצד נראתה אז, אם היה זה זמן שבו אהבה את גופה או לא, אם היא נהנתה מהמדורות והלילות הלחים.
היא פתחה את תיבת הדואר האלקטרוני, שאותה ניקתה מהודעות שלא נקראו בימים שלפני, לאחר שקיבלה את ההודעה על הפתיחה המחודשת של המשרדים, כדי להימנע מהתמודדות עם השטף במשרד. היתה שם הודעה חדשה, שנשלחה חצי שעה קודם לכן, מהמנכ"ל. Back to Life, Back to Reality! נכתב בשורת הנושא. למייל צורף קובץ נהלי החזרה לשגרה שפרסמה הממשלה – ושנכתבו, כך היא שמה לב, אך ורק על ידי גברים – ובגוף המייל פירט המנכ"ל את נוהל החזרה לעבודה של החברה, שכלל ישיבות מחלקתיות, בין-מחלקתיות ואישיות לאורכם של שבועיים. הוא ביקש שעכשיו, יותר מתמיד, יגייסו כולם אורח-רוח ולא יתלוננו אם יום העבודה יימשך קצת יותר מהרגיל בגלל פגישות ש"באופן טבעי" יתארכו. היא עשתה פורווארד של המייל למייל הפרטי שלה, ומשם העבירה אותו הלאה לחברה הכי טובה שלה, בצירוף הכיתוב, "עכשיו, יותר מתמיד – לא התגעגעתי".
עכשיו, יותר מתמיד היה משפט שהיה המנכ"ל נוהג לחזור עליו הרבה. תמיד היו נסיבות לעכשיו, יותר מתמיד, לרוב הוא אפילו לא התאמץ במיוחד לקשור את הנסיבות למה שהוא ביקש שתהיה התוצאה. הוא היה מנכ"ל צעיר, חדור מטרה, שהחליף שנתיים קודם לכן את המנכ"ל הקודם, איש מבוגר יותר, נעים-הליכות ועדין, שלא התחבב על הוועד המנהל על אף שהביא תוצאות טובות. הנוכחי היה גבר נאה, גרוש פלוס שלושה, שגר בבית שכור במושב בשרון וטיפח חיבה מוגזמת ומוחצנת לאופנועי שטח.
הנסיבות לעכשיו, יותר מתמיד היו ברורות הפעם, והיא חשבה על ההזדמנות לומר, "עכשיו, יותר מתמיד, אני רוצה שתדאגו לעצמכם כמו שצריך, ותגידו לי אם אתם זקוקים למשהו מיוחד", או "עכשיו, יותר מתמיד, אני מבקש שנשים לב אם למישהו מאיתנו קשה במיוחד". היא חייכה למחשבה המגוחכת הזו, וקראה את שורת הסיום של המייל, "ואל תשכחו לשטוף ידיים!" בתוספת סמיילי קורץ, כששוב הופיעה בפתח המשרד העובדת האדמונית. גם הפעם היא חייכה, אבל כעת חייכה בתגובה לחיוך שלה, ולכן היה זה חיוך שהצליח. כשהביטה בה עכשיו, שמה לב שאמנם היא לא מאופרת, אבל כן שמה מסקרה, כנראה בגלל ריסיה הבהירים. "הביאו רוגלעך, יש בחדר ישיבות, חשבתי שתרצי לדעת," היא אמרה. תודה, היא ענתה, ועמדה לקום מהכיסא, אבל שוב רגליה כשלו לנוכח המחשבה להיכנס לחדר ישיבות עמוס אנשים, ידי כולם נשלחות אל עבר המאפים המזוגגים סירופ דביק. "יש מצב שאת מביאה לי אחד?" היא שאלה את העובדת, וזו ענתה, "בטח, עליי." לאחר רגעים ספורים נחתו על שולחנה רוגלעך ומאפה גבינה מתוק על מפית ורודה. "יש, תודה," היא אמרה, ושוב זכתה לחיוך, הפעם קצת פחות מוצלח מזה האחרון, אבל לא גרוע כמו הראשון.
שארית היום עברה במהרה, אחרי שקיבלה הוראות מהמנהלת שלה ("הכי חשוב זה קודם כל לבדוק מי עדיין איתנו ומי כבר לא"), והעבירה את רוב הזמן בשליחת מיילים ללקוחות. "מקווה ששלומך טוב בימים אלה," היא כתבה בפתחו של כל אימייל, לאחר מכן פירטה כמה הטבות שהחברה מציעה בימים אלה ("עכשיו, יותר מתמיד", היא צחקה לעצמה), עודדה את הלקוחות ליצור איתה קשר טלפוני לקבלת פרטים נוספים, וסיימה ב"שתהיה חזרה קלה ומשמחת לשגרה." היו אלה ניסוחים שלמדה לשלוף כלאחר יד בכל פעם שאירע משהו כלל-מדיני או כלל-עולמי שהשפיע על כולם. כל שהיה צריך לעשות זה לשנות מילה פה, מילה שם בטמפלייט ישן, והמייל היה מוכן לשליחה.