“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט
*
היא הלכה הביתה ברגל והשאירה את הרכב בחנייה של המשרד. היא לא יכלה להעלות על דעתה נסיעה של שעה פלוס בפקקים שלבטח תקעו את נתיבי התנועה בדרך לביתה. ההליכה היתה ארוכה אבל עדיין היה אור בחוץ, הימים היו בשלב ההתארכות של שעון הקיץ. היתה זו השעה שהביאה לפתחה תחושת שחרור אינסופית, כאילו העולם כולו מוטל לרגליה והיא יכולה לעשות בו כבשלה, כה זוהר ונקי היה הכל לאורה של השמש הנעלמת באופק – השתקפויות כתומות-אדומות עזות השתקפו בחלונות בנייני שיכונים מתפוררים, שלא נפלו באותו זמן מיופיים של העצים, הים.
אלא שהרוחב הזה, שהתמקם בחזה כשעיניה נתפסו בכל פרט, תמיד הצטרפה תחושת החמצה דקה, על עוד יום שחמק ממנה, ושבו – שוב – לא עשתה בעולם כבשלה, בכלל.
לעתים קרובות תהתה מהי הפנטזיה העומדת מאחורי המילים, "לעשות בעולם כבשלה"; היא ידעה שאלה הן מילים שלמדה מסרטים וספרים שבהם דמותה של אישה – לעתים קרובות קורבן לחיים שעליבותם נבעה מהרגילות שבהם – פורצת את נסיבות חייה ומוצאת גאולה, בין אם באהבה רומנטית או בקריירה משגשגת. ואמנם, היא מעולם לא התעניינה במיוחד בדמויות הללו, או בסיפור הזה – כה סתום היה בעיניה – פריצת הדרך הגיעה תמיד ללא כל הסבר משכנע – אבל בכל זאת מצאה את עצמה מהרהרת לא פעם בכישלונה האישי ללכת באותה דרך בדיוק. וקשה היה לה לגשר על הפער בין אותה תחושת חירות שהיתה מרגשת אותה עד דמעות כשהביטה בבניין מכוער בשעת שקיעת השמש – חירות שבסיסה היה נטוע עמוק באהבתה אל העולם ופירותיו – לבין האכזבה העצמית המצמיתה.
היא הצטרפה לחברה שבה עבדה כיום עשר שנים קודם לכן, מתוך מחשבה ששם תתחיל את דרכה בטרם תעשה דברים נוספים, שעל אודותיהם לא ידעה לספר. היא זכרה את היום שבו הציעו לה את המשרה. השעה היתה שעת ערב, והיא בדיוק ביקרה אצל הוריה. רוח קרירה של סוף סתיו נכנסה מהחצר והיא ישבה במטבח עם נס קפה פושר בזמן שאמה סידרה את הסלון. אמה ידעה שהיא התראיינה לתפקיד, שבמסגרתו היא היתה עתידה להיכנס לעולם גיוס ושימור הלקוחות במגזר העסקי. כשהטלפון הנייד שלה צלצל, היא זיהתה את מספר הטלפון של מנהלת המחלקה שראיינה אותה והביטה באמה, שעודדה אותה בהרמת גבות חדה לענות לשיחה. "אבל אני לא רוצה," היא לחשה אל עבר אמה, כאילו המנהלת יכולה לשמוע אותה, ואמה ענתה, "קחי אותה, אין לך משהו טוב יותר כרגע".
אמה צדקה – כל המשרות שאליהן התראיינה היו דומות באופיין, ותאמו את היכולות שצברה כבוגרת תואר ראשון כללי עם מספר התנסויות קצרות-מועד במסגרת הלימודים. השכר היה התחלתי אך מכבד, התנאים היו בסיסיים אבל הוגנים, והשוני היחיד בין החברות היה במיקומי המשרדים. המשרדים של החברה שממנה קיבלה את הטלפון באותו ערב היו ממוקמים נוח, עם גישה יחסית מהירה וקלה מביתה. היא ענתה לטלפון, הקשיבה למנהלת מזמינה אותה להגיע למשרדים לחתום על חוזה ביום ראשון, אמרה כן ותודה רבה (אמה כיווצה את גבותיה לעברה, כאומרת "תהיי נחמדה!"), וסיימה את השיחה.
באותה עת עברה לגור עם בן זוגה בדירה עם תקרות גבוהות בדרום העיר, אחרי שעזבה את דירת השותפים שלה והוא את שלו. שניהם חיפשו משרות דומות, וזמן קצר אחרי שהיא התחילה לעבוד, גם הוא התחיל. הם היו מרוצים מאוד מסכומי הכסף שנכנסו באופן קבוע לחשבונות הבנק שלהם – לא משכורות-עתק כמובן, אבל סכומים גבוהים בהרבה משכר הסטודנטים שהרוויחו עד לא מזמן במלצרות – והיו מזמינים בערבים טייק אוואי, פותחים בקבוק יין של שלושה-במאה שהיו קונים בפיצוצייה בקצה הרחוב, ואוכלים ישר מהקופסאות עם סכו"ם הפלסטיק על המרפסת הקטנה שפנתה לרחוב. היא היתה מתעצלת להחליף את בגדי העבודה לפעמים, מכתימה אותם בוואסאבי ושמן שומשום זולים. הוא היה נוזף בה אבל תמיד אומר, "נו, תורידי מהר", והיא היתה מורידה את החולצה או המכנסיים כדי שיטפל בכתם עם חומץ וסודה לשתייה. עד היום היה על החולצה הכחולה, שלבשה למשרד ביום הראשון של החזרה לשגרה, כתם חום קטנטן של סויה שהתערבבה בשמן של נודלז (היא לא הורידה אותה בזמן; הכתם התמיד).
כל זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. בעוד שלו היתה תכנית עבורם – לתת שנתיים עבודה בחברות שבהן התחילו לעבוד (פחות משנתיים נראה לא טוב בקורות החיים), לחסוך קצת לחתונה קטנה בטבע, לטייל שנה במזרח, ואז "כל השאר" – היא לא ראתה את זה קורה. בפעם המי יודע כמה שאמרה לו את זה, וכשלבסוף התחיל להבין שהיא רצינית מאוד לגבי חוסר נכונותה להצטרף לתכנונים, הוא שאל אותה מה זה אומר, שהיא "לא רואה את זה קורה", והיא אמרה לו שזה בדיוק ככה, היא לא רואה שום דבר מזה – קורה.
זה לא שהיא רוצה להיפרד, היא היתה אומרת לו, וגם אין לה תכניות סודיות אחרות כרגע, רק להמשיך לעבוד ולחזור אליו ואל הסושי והיין בסוף כל יום. היא אהבה אותו. הם היו חברים טובים, היא לא התביישה להתפשט לידו באור-יום, הוא היה מטפל בה כשהיא היתה חולה ולוקח אחריות על הסדר בבית – הצד החלש שלה – אבל היא לא היתה קרובה ללדמיין מה יהיה עוד שנתיים – מה תרגיש, מה תרצה. למה שתרצה משהו אחר? הוא הקשה. לא יודעת, היא היתה עונה, לא יודעת.
באותו זמן התחילה לפתח פחד מוזר: היא לא יכלה לדמיין את עצמה בגיל ארבעים, ולכן חשדה שלא תחיה עד אז. באופנים עמומים בלבד יכלה לדמיין את עצמה בת השלושים – לא שונה במיוחד מעכשיו – אבל לא הרבה מעבר לכך. היא הסבירה לעצמה שפשוט לא הכירה יותר מדי נשים בנות ארבעים – אפילו מנהלות המחלקות במשרד היו צעירות יותר – וזה ההסבר לעניין. אבל לפעמים כשלא היתה נרדמת בלילות, היא היתה צריכה לשנן לעצמה, את תחיי עד גיל ארבעים את תחיי עד גיל ארבעים את תחיי עד גיל ארבעים.
חצי שנה אחר כך הם נפרדו. ליתר דיוק, היא נפרדה ממנו, אבל הוא ביקש שיגידו לכולם שזו היתה החלטה משותפת. היא עשתה את זה כשקלטה שהוא מתחיל לשכנע את עצמו שגם הוא לא רוצה להתחתן ולטייל במזרח. "טוב לחיות את הרגע", היה אומר לה לפעמים, כשבקבוק היין היה מתרוקן ואיתו היום כולו, "נכון?" תחילה חייכה לעברו, חושבת שזה נחמד שככה הוא מעריך את הזמן המשותף שלהם יחד, אבל אז התחילה לקרוא בין השורות. הוא הפסיק לשאול אותה אם היא יותר אוהבת חתונות ערב או צהריים, הפסיק לצחוק על הפרצוף שהמנהל שלו בטח יעשה כשיספר לו שהוא מתפטר כדי לנסוע להודו.
היא אמרה לו שזה לא יעבוד, והוא לא הבין, והיא אמרה שגם היא לא לגמרי מבינה, אבל שזה מה שהיא החליטה, אז שיכבד את ההחלטה שלה. עם זה לא היה יכול להתווכח; תמיד כיבד כל החלטה שלה, ולכן הוא נשך את שפתיו, החניק דמעות ואמר בסדר.
כעת, בעודה צועדת הביתה, הוציאה את הנייד שלה וסימסה לו, "יום ראשון לחזל"ש, בדרך הביתה.. ואתה מה? על איזה הר אתה עכשיו?" ההודעה נשלחה והיא ראתה שיש רק וי אחד, כלומר הוא במקום בלי קליטה. לא מפתיע, היא חשבה, ותהתה אם יראה את ההודעה כשהיא עוד תהיה רלוונטית.