חזרה (סיפור בהמשכים) – חלק ד’

“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט

*

הוא לא היה על הר, וגם ככה זו היתה בדיחה – זאת הוא ידע כשלבסוף ראה את ההודעה מספר ימים אחר כך, כשהחשמל חזר לפעול ליותר משעתיים רצוף. זה נכון שלפעמים הוא היה שוהה באזורים הרריים, אבל על רבות מהפסגות כבר היתה קליטה טובה מאוד בימים אלה, והם היו יכולים להחליף הודעות וואטסאפ קוליות ארוכות – כמו מכתבים מדוברים, עם שתיקות, הרהורים לא מנוסחים עד הסוף ואפילו אנחות בלתי-צפויות – מדי פעם בפעם. כשלא ענה להודעות, לרוב היה עושה זאת כי בחר להתנתק לפרקי זמן של מספר ימים עד מספר שבועות, או כי תשתית החשמל המקומית נפלה, וחשוב היה לו יותר לטעון את הבטריות של המנורה דוחת היתושים או של הכפית החשמלית.

הכפר הקטן שבו שהה כעת היה ממוקם מרחק חצי שעה הליכה מחוץ לעיר משעממת למדי, לא מוכרת לתיירים, באזור שטוח במזרח המדינה. כשלאט לאט התחילה התנועה לגווע בשל סגרים שהוטלו על מחוזות, ואז על ערים, הוא שקל לרגע קל לתפוס את אחת מטיסות החירום לארץ, ואז מיד ויתר; היה הגיוני יותר לדבוק בתכניתו המקורית, להישאר בבית הקטן ששכר, שעבורו היה יכול לשלם מספר חודשים קדימה, ולהמשיך לאכול את ארוחות הבוקר שלו לבד, את ארוחות הצהריים עם המשפחה של בעלי הבית שלו – שגרו בבית גדול יותר באותו שטח – ואת הארוחה הקלה של תה, אגוזים ופירות יבשים בערב עם המורה שלו. לרוב היו בכפר מספר תיירים נוספים, צרפתים וגרמנים בעיקר, אבל כעת הוא נותר התייר היחיד במקום. זה לא עורר בו אי-נוחות; הוא הכיר את הכפר ואת המשפחה מזה זמן, והם התייחסו אליו כאל קרוב משפחה רחוק.

הוריו רצו שיחזור לארץ, אבל הוא ידע שאם ישוב, ייאלץ לחזור לגור איתם בבית ילדותו, בלי אופק מכל סוג שהוא. הוא מעולם לא צבר חסכונות, ומעט הכסף שהיה מרוויח בין נסיעות – בעיקר בעבודות תיירות מזדמנות – הספיק לו כדי לממן שהיות של מספר חודשים בהודו בכל פעם. באותו יום ששקל לרגע לשוב, הוא שלח לה הודעה קולית, בדק מה המצב בארץ, והיא ענתה לו בהודעה כתובה וקצרה: “עזוב אותך, אין בשביל מה לחזור”. אז הוא נשאר.

הכפר שבו שהה לא היה מעניין או יפה במיוחד, היו בו כמה מאות תושבים, חלקם חיו בבתי בטון מודרניים שבנו בשנים האחרונות, וחלקם בבתים ישנים יותר מעץ. המשפחה שממנה שכר את הבית הקטן שלו השתייכה לקאסטה הגבוהה של הכפר, והם הרחיבו את הבנייה בשטחים שלהם בקצב מסחרר; בכל פעם ששב לכפר, היה מוצא חידוש נוסף בבית המרכזי, ולפעמים עוד בית קטן שנבנה עבור בן שהתחתן והביא כלה. התושבים מהקאסטות הנמוכות יותר עבדו בשדות הסמוכים לכפר ובגידול חיות המשק. מכיוון שהיה תייר, הוקנה לו מעמד מיוחד ומכובד במיוחד, ואחרי מספר ניסיונות מצדו לקשור שיחות עם אנשי כפר שונים, אב המשפחה שאצלה גר נזף בו על שנצפה מדבר עם “אדם לא מכובד”, כלומר מהקאסטה הנמוכה. הוא הבין שאם ברצונו לשמור על יחסים טובים עם בעלי הבית שלו, עדיף לו להישמר לעצמו.

הוא הגיע לשם לראשונה בסוף הטיול הראשון – אותו טיול שייעד להיות ירח הדבש שלהם, ושאליו יצא לבסוף לבדו. על אף שעברה יותר משנה מאז נפרדה ממנו, הוא עדיין נשרף משנאה אליה, אבל בעצם, כך ידע –לעצמו, על שקיבל את החלטתה בלי לערער עליה. כמה חלש הוא היה צריך להיות כדי לאפשר לה לסיים את הקשר שלהם בלי להילחם עליהם? בכל פעם שהיה נזכר כיצד שתק מולה כשנפרדה ממנו, ואז ביום שבו הוציא מהדירה שלהם את החפצים שלו, ואז כשהחזיר לה את המפתחות שלו, ואז כשהביא לה כמה דברים שלקח בטעות, ואז ואז ואז – בעצם בכל פעם שנפגשו בחודשים שאחרי – הזיכרון היה גורם לו לרצות להיעלם. פעם אחת, כששכב במיטה בחדר מעופש בגסטהאוס יקר מדי, אחרי שלא מצא חדר נורמלי במחיר סביר באחת הערים שהגיע אליהן באמצע הלילה, נזכר שוב בשיחה שלהם, איך הוא כמעט בכה מולה, ולא היה יכל לשאת זאת. הוא קם לאמבטיה המטונפת, שהוארה בנאון מהבהב, הביט בפרצופו במראה הסדוקה, ומרוב גועל, קמץ את אגרופו וניפץ אותה.

מיד הרגיש הקלה אדירה; לראשונה מזה חודשים, אולי יותר אפילו, הוסר מעליו משקל אדיר. הוא יכול היה לנשום, וזה בדיוק מה שהוא עשה, לקח נשימה עמוקה והרגיש את החמצן עולה לו לראש. כאילו לא באמת נשמתי מעל שנה, הוא חשב. מסוחרר, חזר למיטה ונרדם מיד. רק בבוקר חש בהלמות הכאב בידו, ונוכח לגלות שישן בשלולית דם שניגר מפרקי אצבעותיו. אחרי ששלף מספר חתיכות זכוכית קטנות שנותרו תקועות בבשר, הוציא את ערכת היד הראשונה שהביא איתו מהארץ, חיטא את האזור במטליות אלכוהול, משח שכבה נדיבה של משחה אנטיביוטיות, כרך סביב היד תחבושת וארז את חפציו. רגע לפני שעזב את החדר, עם המוצ’ילה כבר על הגב, סב על עקבותיו, חזר לחדר האמבטיה, שם מצא על הרצפה חתיכה קטנה של זכוכית חדה, והכניס אותה לחגורת הכסף.

הוא הגיע לכפר הזה ממש בסוף, לבד. במהלך רוב הטיול נגרר אחרי חבורות של תיירים ישראלים, נטול כוחות לקבל החלטות בעצמו. הוא היה גבוה, מבנה גופו שרירי גם כשלא התאמץ, עורו השחים בשמש ושיערו צמח אבל לא יותר מדי. בחורות אהבו את זה. בשלב מסוים הכיר תיירת קנדית שנכרכה אחריו וששכנעה אותו לנסוע איתה למזרח המדינה, על אף שלא שמע על המקומות שהזכירה. כשהגיעו יחדיו ליעד הראשון וירדו מהרכבת, על הרציף של הרכבת הוא אמר לה שזה לא מתאים וחתך לתפוס ריקשה לבד. הוא לא העז להסתכל אחורה אל המקום שבו נותרה עומדת, המומה, וצעד במהרה אחרי הנהג הראשון שפנה אליו. כשעלה לריקשה והתחיל בנסיעה, הוציא את הזכוכית וחתך במהרה בפנים הזרוע מתחת לג’קט הקל שהחל ללבוש דרך קבע.

עכשיו, שנים אחרי, היה שם שוב. זה לא הרגיש כמו בית, על אף שלא הרגיש יותר בבית בשום מקום אחר. בית או לא בית, שם הוא בחר להישאר כשהחדשות על המגיפה התחילו להגיע. היו לו איתו כמה ספרים חדשים שקנה אחרי הריטריט האחרון, לצד הספרים שהיה לוקח איתו לכל מקום. והיה לו את הסיטאר. החיים בכפר נמשכו כסדרם, והוא המשיך איתם.

עד שהתחילו החלומות.

בפעם הראשונה שזה קרה, הוא התעורר בתחושה שכבר חלם את החלום הזה בעבר, אבל לא היה יכול להיזכר בתקופה שבה זה התרחש. אחרי הפרידה ממנה? היו לו אז כמה חלומות משוגעים מאוד, מרובי דמויות אפלות שארבו לו, תמיד מאחורי הכורסה בסלון שהיה שלהם, זו משוק הפשפשים שקנו יחד; בחלומות, תמיד היה חוזר לדירה שלהם ומוצא אותה חשוכה. אחרי שחיפש אחריה בכל החדרים – היה לו משהו חשוב לומר לה, משהו שידע שישנה את דעתה – וכשהבין שהיא איננה, היה נכנס לסלון ונשכב נטול-כוחות על הספה האפורה המכוערת שקיבלו מדודה שלו בקיבוץוכ. כשפנה אל עבר הכורסה – הרהיט הכי יפה שהיה להם, אחד מיני בודדים שקנו בעצמם – היו יוצאים מאחוריה זאבים דוביים, שהיו חומקים מעיניו ברחבי החדר, עד שהיו מגיחים למרגלותיו, ואז, כשהיה מנסה לקפוץ ולצרוח – מאוחר מדי, תמיד מאוחר מדי – היה גופו משתתק. רגע לפני שקפצו על גופו כדי לטרוף אותו, הוא היה מתעורר, שטוף-זיעה, קצר-נשימה.

אבל עכשיו היתה זו ציפור גדולת-ממדים ששבה ועלתה בשנתו. הוא התעלם מהחלום, עד ששבוע לאחר מכן, היא שבה והופיעה. הפעם היה בבית ילדותו, הוריו ישבו וצפו בחדשות בסלון, והוא החליט לצאת ברגל לטייל בשכונה השוממת. הוא ידע שהוא מפר את הסגר, הרחובות היו ריקים, ולאות אדירה ירדה עליו. לבסוף, הגיע לבית הספר היסודי שבו למד, ונעמד מחוץ לשער הנעול. כשהביט פנימה אל החצר, צפו ועלו לנגד עיניו זיכרונות ילדות שמזמן שכח מהם, נטולי ערך, אבל התמונות היו חדות וברורות. הוא היה ילד אהוד על חבריו, הכל היה תמיד בסדר אז. בעודו מהרהר ברגעים האלה, שהיו חלק בלתי נפרד ממנו בלי להבין בדיוק כיצד, הרגיש רוח בעורפו ושמע משק כנפיים. כשהסתובב, עמדה מעליו – גדולה, זהובה ועטוית תכשיטים – הציפור. הוא הביט בה, והיא מצדה עמדה באוויר כשכנפיה נעות מעלה-מטה בהתמדה, מביטה בו בחזרה. דבר מה ניתר בחזו, כאב דק שאחז בלבו, אבל כאב נסבל – כך רשם בפני עצמו.

הפעם ראה אותה יותר בבירור. כשהתעורר, הלך להיפרד מהתייר הצרפתי, האחרון שעמד לעזוב את הכפר באותו יום. הוא ישב על המיטה בפינת החדר האפלולי של התייר, וכשתיאר לו את הציפור, שהיתה אדירת-ממדים, נוצותיה כתומות-צהובות, אמר לו התייר – בזמן שניסה לדחוס את המוצ’ילה הקטנה שלו שוב ושוב, כל פעם מוותר על עוד פריט לבוש שהחליט לוותר עליו – שהציפור נשמעת כמו פניקס. אה, הוא אמר לצרפתי, על אף שלא שמע על הציפור הזו מעולם. הוא התבייש להתוודות על בורותו, ואחר כך אכל את עצמו ששוב העדיף גאווה על סקרנות (מה היה המורה שלו אומר על זה? הוא ידע: יצירה וגאווה לא הולכים יחד; אומן גדול מגלה את אותה סקרנות שגילה כשאחז לראשונה בכלי בידו גם כשהוא אוסף אותו לידיו בגיל מאה. “עליך לוותר על כל ציפייה”, אמר לו לא-פעם המורה, והוא מצדו היה שומר על ארשת פנים אדישה וחוזר על אותה נגינה, שוב ושוב ושוב, עד שהיו שניהם מתרצים. אבל אם חשד שאכזב את מורו, היה חוזר לחדרו ושולף את חתיכת הזכוכית מהנרתיק הקטן שתפר עבורה).

“תגידי, מה זה פניקס? וגם מה שלומך וזה”, הוא סימס לה באותו ערב, לאחר שהדליק את הנייד והתעלם משטף ההודעות שהכו בו (“רק תגיד לנו שאתה בסדר”, “יש בית חולים קרוב למקום שבו אתה נמצא?” הוא הספיק לקלוט לפני שכתב לה). היא בטוח תדע. היא ענתה לו כמעט מיד. “מעניין שאתה שואל”, היא אמרה, “חלמתי לפני כמה ימים שאני מרימה קונצרט ענק בפארק הירקון, הופיעו בו המון מוסיקאים בלייב אבל גם בזום (יש מצב שגם אתה, אני לא זוכרת לגמרי), וברגע אחד, בין שתי הופעות, הופיעו בשני צדי הבמה שתי ציפורים גדולות מאוד, לא משהו שאני מכירה. אני זוכרת שהסתכלתי בהן, הן היו מרתקות, רציתי להגיד למישהי שעמדה לצדי להסתכל, אבל כשהסתובבתי הן נעלמו. מוזר שככה פתאום כתבת לי”, ואז אמרה לו מה שידעה על עוף החול. היא לא אמרה לו מה שלומה, ולא שאלה לשלומו.

הוא לא ידע מה לעשות במידע שנתנה לו. מה לו ולזה. היתה זו רק עוד הוכחה לכך שמשהו איתו לא בסדר, אבל לא-בסדר באופן הקלישאתי ביותר. הסיפור על הציפור היה מטאפורה שחוקה; התודעה שלו, שוב, כמו תמיד, ייצרה דימוי שרבים לפניו כבר יצרו וחקרו. כמו שידע לנגן באופן מופתי יצירות של אחרים, אבל כשהיה יושב לכתוב מנגינות משל עצמו, היה נחרד מהתוצאה שוב ושוב, ומוותר, חוזר לראגות. שוב ושוב ושוב, עד שהיה – כמעט – מרוצה.

“חזרה” – חלק א’

“חזרה” – חלק ב’

“חזרה” – חלק ג’