“חזרה” הוא סיפור בהמשכים – לחלקים הקודמים, לחצו על הלינקים בסוף הפוסט
*
היה זה היום שבו היכה השרב, שהיא החליטה שהיא חוזרת למשרד. היו כאלה שחזרו עוד לפני, בקטנה, אבל כמו רוב האנשים, החום הכבד הוא שדחף אותה בחזרה לחלל הממוזג-היטב. אחר כך פשוט המשיכה להגיע מכוח האינרציה.
בתום מספר שבועות של עבודה סדירה, היא בעיקר שמה לב לעייפות. היא מצאה שהדבר שהכי דיבר אליה כשהיתה שבה הביתה, היה לשכב על הספה בסלון – אחרי שהשילה מעליה את הבגדים החונטים ושטפה את עוגת האיפור מפניה ברישול – ולהביט בהשתקפות עץ הדקל מהחצר למטה בשמשת החלון הפתוח, עד שהיום נמוג ולא היה יותר אור, והיא היתה מתמזגת בחושך הכחלחל של תחילת הלילה. ענפי העץ היו נעים ברוח הקלילה של סוף האביב, לפעמים עוצרים מתנועתם. בפעמים הראשונות שהביטה בדקל בתשומת לב רבה כל כך, חשבה, הוא הירוק המוחלט; מאז, היא הרגישה אליו קירבה שלא ביקשה להסביר לעצמה.
כן, היא היתה עייפה עכשיו, אבל היא ידעה שלא רק היא. כשהיתה שוכבת על הספה, הרגישה את עייפות העולם על כתפיה. כולם כל כך עייפים, היא חשבה, כל כך, כל כך עייפים. היא הזיעה לתוך הספה, שמלה דקה לגופה בלבד. אם כולם עייפים, כולם זקוקים למנוחה, וכולם רוצים להביט קצת בעץ מתנועע ברוח, וכולם, בסופו של יום, לא מאוד שונים ממנה.
אלא שבמשרד, זה לא תמיד הרגיש ככה. המנכ"ל היה המנכ"ל, דבר לא נגע בו, המיילים המשיכו לזרום באותו טפטוף קבוע במהלך השבוע, משובצים משפטי מוטיבציה חלולים. גם המנהלת שלה המשיכה להנחית עליה הוראות וציפתה לדו"חות דו-שבועיים שיראו תוצאות חיוביות, או לכל הפחות יציבות. "עדיף מעט על כלום", היתה אומרת. היא ידעה שלא לכך המנהלת התכוונה, אבל "מעט עדיף על כלום" הפך להיות משפט שאיתו התעוררה בבוקר ואיתו הלכה לישון בלילה.
לא היתה בה גאווה רבה על המעט בחייה, אבל גם לא היתה בה בושה. היא תהתה מה כן היה בה, אבל התקשתה לענות על השאלה הזו.
במשרד, היתה הולכת לחדר המדפסות, שהפך לחדר ההתבודדות שלה עוד בשנה הראשונה לעבודתה במקום; השירותים היו מסוכנים מדי, כך גילתה כשברחה פעם לאחד התאים, וכשיצאה ממנו, נתקלה בעובדת ששטפה את ידיה וניסתה להעמיד פני מי שלא שמה לב לפניה הנפוחים. חדר המדפסות היה ריק כמעט תמיד; אפלולי ושקט, בקצה מסדרון שלא היו בו משרדים נוספים. איש לא הדפיס כמעט דבר יותר.
כעת כמעט תמיד היה שם מישהו, ובעיקר העובדת אדמונית היתה שם הרבה מאוד. בפעם הראשונה, ראתה אותה נשענת על אחת המדפסות, גבה אליה. היא הביטה רגע בגב הדק והשיער החלק שנח עליו עד לאמצע עמוד השדרה, ישר ומלא ברק, ושמה לב לרעידות הקלות בשכמות. היא נטתה קצת פנימה, אבל אף קול לא נשמע; רק הרעידות נמשכו, כמו אדוות קלות.
היא חזרה למשרדה, עוצרת בכוח את הדמעות. לא היה לאן ללכת.
בעשר שנות עבודתה במקום, היתה רק פעם אחת שבה כמעט עזבה. בוקר אחד התעוררה והחליטה שהיא לא הולכת יותר. המנהלת התקשרה מספר פעמים אבל אז הפסיקה. בתום שבועיים בבית, קמה בוקר אחד, התלבשה, והלכה שוב למשרד. המנהלת היתה הראשונה לראות אותה נכנסת. הן הביטו זו בזו, המנהלת שתקה והרימה את שתי גבותיה. היא ידעה שהיא יכולה לומר לה עכשיו, אני מתפטרת, נראה לי שהגיע הזמן, אבל במקום זאת שמעה את עצמה אומרת, "אני אכין שלושה דו"חות השבוע בחודש הקרוב". לאחר שתיקה קצרה ענתה המנהלת, "ארבעה", ופנתה הלאה ממנה. אף אחד לא שאל איפה היתה ומה עשתה, ואילו היא הנפיקה ארבעה דו"חות בשבוע במשך שבועיים, עד שנמאס לה והיא חזרה לשניים בלבד; המנהלת לא התעקשה.
בצהריים היתה יוצאת עם האוכל שהביאה החוצה ויושבת בשמש הקופחת, לבד, מול הים. כשקיבלה את המשרה, חשבה שלפחות נוף לים יפצה במעט על השיממון, אך במשך עשר השנים שם, מיעטה לצאת החוצה. כעת היתה יוצאת יום-יום, נמנעת באופן אדוק מארוחות הצהריים במטבח המשותף, שבהן דיברו כולם על חבילות הנופש השוות בארץ במקום החופשה בתאילנד, ועל נעליים חדשות. תמיד דיברו על נעליים.
בחוץ, היתה מתעדכנת בוואטסאפ הקבוצתי של שתי חברותיה הקרובות, שגררו כמוה רגליים למשרות שהוציאו מהן את החשק לחיות, וממשיכה לכתוב לו על החלומות שהתחילו להחליף ביניהם, ושבהם הופיעו מדי פעם ציפורים גדולות. פתאום הפכו השיחות שלהם לדחופות, הכרחיות; כמו היו צריכים לחפש משהו שמעולם לא קרה להם, אבל שיכול היה לקרות. יום אחד, כתבה לו על חלום נוסף שחלמה, ובו ישבו שניהם על מיטה בחדר השינה שהיה פעם שלהם, ורגע לפני שהוא ירד למטה שלא על מנת לחזור, הופיעה הציפור; הכל פתאום בא על מקומו בשלום.
כששלחה לו את ההודעה – וי אחד – עלה לראשה זיכרון ששכחה מזמן; איך פעם, כשהיו יחד, היתה זקוקה לו מאוד – היא אפילו לא זכרה מה בדיוק קרה – והוא אמר שהוא יתקשר בהפסקת הצהריים, ולא עשה זאת. והיא שלחה לו הודעה נוספת, שבה שוב ביקשה שידבר איתה, והוא ענה לה מיד ושאל אם היא פנויה עכשיו, והיא אמרה שכן, ואיך במהלך הדקה הבודדה שעברה מהרגע שבו היא כתבה זאת לרגע שבו התקשר, אפילו אז חשבה שייתכן שלא ידבר איתה יותר לעולם, ושתחזור לבית ריק בסוף היום.
יש שני סוגים של אנשים בעולם, היא שמעה פעם גורו-יחסים מפורסמת אומרת: אלה שחושבים שבסופו של יום, תמיד אפשר למצוא את הדרך להיות יחד, ואלה שחושבים שתמיד נהיה לבד. היא ידעה שהיא מהסוג השני עוד לפני ששמעה את סוף המשפט. "את כל כך יפה", הוא אמר לה בלילה שלאחר אותו יום שבו חשבה שלא יחזור לעולם, כששכבו. היא לא האמינה לו אז.
היא לא ידעה למה, אבל הציפורים מהחלום החלו לשנות את העבר.
אבל ההווה היה עיקש יותר, ויום למחרת, כשהגיעה לחדר המדפסות, דמעות כבר על לחייה, כשראתה את העובדת האחרת, החליטה שלא מתאים לה לוותר היום, ונכנסה בכל זאת. "שיט", אמרה העובדת האחרת כששמה לב אליה, ופתחה את פיה לומר עוד משהו, אבל חזרה בה, ולאחר שעמדה מולה בפה פתוח, נראית כמו דג אדום ודומע, סגרה את הפה וזזה קצת הצידה, לפנות מקום.