צער העולם / פרנסיס וולר

שער שלישי לאבל: צער העולם

מתוך The Wild Edge of Sorrow / Francis Weller

[הערת המתרגמת: קטע מתורגם נוסף מתוך ספרו של פרנסיס וולר, The Wild Edge of Sorrow. חלקים נוספים שתרגמתי מהספר, ניתן לקרוא כאן ("שער שני לאֵבֶל: המקומות שמעולם לא ידעו אהבה"), וכאן ("שקט והתבודדות: בית הלְבַדּוּת שלנו").

הפרק המובא כאן מתייחס לאֵבֶל על העולם וההרס שאנו חוזים בו מדי יום ביומו. מאז סבב הבחירות האחרון, הכאב המתמשך הזה על העולם ומצבו רק הולך ומחריף בלבי. לצד הכאב העמוק על הרס הטבע, גם ערכים שמהווים מגדלור בחיי הופכים נדירים יותר ומרוקנים ממשמעות. את האבל הזה אני מנסה לתעל ליצירה, לנתינה, ולפעולה בעולם, אבל לפעמים גם אני כורעת תחת צער העולם ולא מסוגלת לשאת עוד את הכאב, אלא רק לבכות עליו.]

תרגום לעברית: רוני גרוס

שער שלישי לאֵבֶל נפתח כשאנו קולטים את האובדנים הרבים של העולם סביבנו. בין אם אנחנו מכירים בכך במודע או לא, ההכחדה היומיומית של זנים, מרחבי מחיה ותרבויות, נרשמת בתודעתנו. הרבה מהצער שאנו נושאים אינו אישי, אלא נחלק על ידי רבים. קשה עד מאוד לצעוד במורד הרחוב בלי להרגיש את הצער הקולקטיבי של חסרי בית או של הטירוף הכלכלי המגולם בפירסום ובצרכנות. כדי להכחיש את צער העולם, נדרש מאיתנו לא פחות מהכל. כמעט בכל טקס אֵבֶל, אנשים משתפים בעצב העמוק שהם חשים על האדמה. אישה אחת שיתפה בהודיה שלה על כך שסוף כל סוף יש לה מקום להכיר בצער הזה במסגרת קהילה תומכת. אנו חשים את מה שמכנה הפסיכולוגית שליס גלנדינינג (Chellis Glendinning) צעראדמה[1]. גלנדינינג כותבת, "הצעד הבא לקראת ריקליימינג של הגופים שלנו, גוף הקהילה האנושית וגוף האדמה, הוא פתיחת הלב שלנו להיסטוריה העצובה של האנושות ולמצבו ההרוס של העולם."

זהו השער שבו אנו חווים בצורה הישירה ביותר את רוח העולם, את האנימה מונדי. כאן, התפיסה האלכימית ש"החלק הגדול יותר של הרוח שוכן מחוץ לגוף" הופכת ברורה. כפי שציין יונג, אנו חיים בתודעה; התודעה לא חיה בנו. אנו עטופים בשדה של מודעות; יש רוח בכל. עובדה זו היתה ידועה לכל תרבות ילידית. מה שאנו חשים מהעולם סביבנו איננו הקרנה של תודעתנו על הסביבה. בכל מקום בעולם ניתקל באותם שרידי חתכים, באדמות מדממות ומצולקות שנראות כה שוממות ומחוללות. המקומות הללו מכריזים על עצמם כעל פצע, קרע היכן שפעם נעו ונשמו חיים. בזמנים כאלה, לבבותינו שוקעים עמוק אל תוך צער. פסיכולוגיה מערבית ככל הנראה תטען שהאֵבֶל שאנו חשים קשור לחווייה האישית שלנו כילדים דחויים – חתך מטאפורי, אפשר לומר. ברגעים הללו, אנו נותרים לבד עם האבל שלנו, תוהים כיצד לרפא את הפצע הזה.

אך האם ישנה אפשרות שהרגשות שעולים בנו כשאנו עוברים במקומות ההרוסים הללו, עולים מתוך האדמה עצמה? אולי הצער שנרשם בגופנו הוא זה של היער –של עצי הסקויה, החומעה, הנברנים, השרכים, הינשופים, הצבאים, כל אלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם כתוצאה מגזל עולם החי? מה אם איננו כלל נפרדים מהעולם? זוהי חובתנו הרוחנית להכיר באבדנים הללו. מה אם האנימה מונדי, רוח העולם, בוכה דרכנו? אנו יודעים ומרגישים בעצמותינו שדבר מה ראשוני חסר. ביתנו המורחב הולך ונשחק, כמו גם חוויית העצמי הרחבה יותר. לעצור ולהכיר באבדנים הללו הוא עניין חיוני. התגובה ההגיונית היא צער, זעם ובקשת סליחה מכל המקומות שאבדן רב כל כך נגע בהם.

אנו מתכווצים למראה נהרות מזוהמים וזבל הזרוק לצידי דרכים. הרגשנו את הצער של מפרץ מקסיקו כשנפט רב נשפך למימיו. רוחנו כרוכה ברוח העולם, ובאמצעות הקשר הזה אנו מכירים בחיים השלובים זה בזה.

הצער הצבור של העולם הוא בלתי נתפס. כמות האבדנים יכולה למלא את הספר הזה. צורת החיים שלנו הפכה הרסנית כלפי כדור הארץ, כלפי כלבי פרא ודובי גריזלי, טונה כחולת סנפיר, פרפרי דנאית מלכותית ותרבויות שלמות. בכל יום אנו חוזים בגופות המתים המוטלות בצד הדרך – צבאים, דביבונים, בואשים ושועלים. מרכזי קניות הפכו לתו התקן של נופי קהילתנו, והופכים אותם לערבובייה תפלה. אנו מכלים, בעקשנות הולכת וגוברת, את השירה המורכבת והמרובדת של העולם, ומחליפים אותה בצליל מונטוני אחיד, בעוד אנו צורכים קלוריות ריקות, זרעים עקרים וחפצים חסרי ערך מכל מדינה נחשלת, תוך השתקת קולן של מאות תרבויות – לנצח. בכל כמה שבועות נמחקת שפה נוספת ויחד איתה, נמחה דימיון קולקטיבי של אנשים שהיו קשורים למקום לפעמים לאורך אלפי שנים. בקרוב ניוותר עם דימיון קלוש ביותר לעולם שופע החיים שהיה פעם מנת חלקנו, בעוד המונו-תרבות של המודרניזם חורשת בחיי כל תרבות ומחליפה מסורות ארוכות-שנים בחיקויים של ההבעה החיוורת שהיא חיינו.

כיצד נוכל להמשיך ולקלוט את המתקפות האינסופיות על הביוספרה, כשהדחף להסיט את המבט ולהעמיד פנים שאיננו חשים את הכאב הזה משתלט? דרוש לב אמיץ ומחויב, שמוכן להביט אל ליבת הסבל ולהמשיך להיות נוכח. המשמעות של לחיות חיי-רוח היא חיים בעלי רגישות למצב כדור הארץ. אני חושב על רייצ'ל קרסון, שהציתה את פועלה של התנועה הסביבתית המודרנית במאבקה ב-DDT ורעלים נוספים; על לילי יֶה, שבונה מחדש שכונות בפנים העיר פילדלפיה באמצעות פרויקטים שמחדירים אמנות ויופי לאזורים הרוסים; ועל ריגוברטה מֶנְצ'וּ, שמגנה על קהילות ילידיות בגואטמלה מפני פלישת תאגידים. אני חושב על נימו באסי הנלחם להגן על הדלתא של ניז'ר מפני שפכי נפט. כמעט מדי שנה, אנשי ניגריה מתמודדים עם שפכי נפט השווים בגודלים לשפיכת אקסון ואלדז. ישנם אלפים של נשים וגברים, שאת שמם כנראה לעולם לא נכיר, אשר מגנים על מדינותיהם מרדיפת בצע.

האזנתי לא פעם לנשים וגברים צעירים רבים חולקים את סיפורי האבל והזעם שלהם על הרס העולם. גבר צעיר אחד הגיע לטקס-אבל לאחר שבילה חודשים רבים בדרכים, שם נלחם עבור צדק סביבתי וכלכלי כחלק מתנועת Occupy. הוא בכה בדמעות מכמירות-לב כשהביע את הכאב שהוא חש על סבלו של העולם. ואף על פי כן, היה מוכן לבו להישאר פתוח ולקלוט את המתרחש בקהילות ובתרבות שלנו. במפגש נוסף, אישה בתחילת שנות השלושים לחייה ישבה בשקט, בעוד דמעות זולגות במורד לחייה. כשדיברה, היא שיתפה את הכאב האדיר שלה על מצב העולם, כיצד כאב זה ניקב אל לבה ומאפיל על חייה ביגון מתמשך. האמון שלה בעתידנו התערער. החדר כולו חש בעומק הכאב והאהבה שלה לכדור הארץ. חיוני שנעניק מקלט לצעירים האמיצים הללו, הפועלים בחזית לקראת שינוי.

יום אחד שוחחתי עם אישה שעובדת עם קהילות ברחבי העולם על סוגיות של שינוי אקלים. היא סיפרה לי על כמות היגון שהחלה להצטבר בה, עת חזתה בדברים שקורים לאנשים באזורים שכבר הושפעו מהמשבר. בעוד היא משתפת אותי בסיפורים על תרבויות שלמות שעלולות להיכחד עם עליית מפלס המים, עמדו בעיניה דמעות. היא חשה בצער העולם והבינה שהיא זקוקה למרחב שבו תוכל להביע את רגשותיה. היא היתה להוטה להשתתף בטקס האבל שלנו.

כשאנו צועדים דרך דלתות הצער, אנו נכנסים לחדר המאכלס את הצער הגדול של העולם כולו. נעמי שיהאב נאי כותבת יפה על כך בשירה "טוב-לב".

לִפְנֵי שֶׁתַּכִּירִי טוּב-לֵב כַּדָּבָר הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר בִּפְנִים,
עָלַיִךְ לָדַעַת יָגוֹן כַּדָּבָר הַנּוֹסָף הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר.
עָלַיִךְ לְהָקִיץ עִם יָגוֹן.
עָלַיִךְ לְדַבֵּר אֵלָיו עַד שֶׁקּוֹלֵךְ
לוֹכֵד אֶת חוּט הַיְּגוֹנוֹת כֻּלָּם
וְאַתְּ נוֹכַחַת לִרְאוֹת אֶת גֹּדֶל הַבַּד.

גודלו של הבד הוא אדיר. ובו חולקים כולנו את משקה הצער המשותף, ואת השותפות העמוקה זה עם זו ועם העולם החי. זוהי האלכימיה של אבל, האקולוגיה של כל מה שקדוש, אשר מראה לנו שוב את מה שהרוח הילידית ידעה תמיד: מן האדמה באנו.

פנים נוספות של השער השלישי הם אבדן הקשר שלנו עם טבע. איננו חיים יותר לצד האיניטימיות מלאת התשוקה של הרוחות, הנהרות, הגשמים ושירת הציפורים. עבור רבים מאיתנו, קולות העולם דהו, נסוגו מן התודעה והדימיון. הפילוסוף תומאס ברי אמר שהפכנו להיות אוטיסטיים כלפי העולם והפסקנו לקלוט את הזימרה ומצבי הרוח של שירתו. הביולוג פול שפארד אמר, "האבל ותחושת האבדן שאנו לעתים מפרשים ככישלון האופי שלנו, הם למעשה תחושת ריקנות במקום שבו היינו אמורים לפגוש אֲחֵרוּת יפה ומוזרה."

המשקל של אימרה זו מהמם אותי. היינו אמורים לקיים קשר עם "אֲחֵרוּת יפה ומוזרה" למשך כל ימי חיינו. היתה זו אמורה להיות נוכחות מתמדת בחיינו, ולא רק דבר מה שאנו מצלמים בזמן חופשה בפארק ילוסטון או משהו שאנו צופים בו בערוץ הטבע. שפארד דיבר בהתמדה ובאופן חוזר ונשנה על האופן שבו יצורים אחרים עיצבו אותנו והפכו אותנו לאנושיים, כיצד השיעורים של זאב הערבות והארנב, העכבר והעיט לימדו אותנו עקרונות ליבה, כיצד לחיות בדרך מקיימת. בעלי חיים היו הצורות הראשונות שציירנו על קירות המערות, הראשונים שהעלינו באוב במיתוסים ואגדות. דרכם היא חיונית לא רק להישרדותנו אלא גם לעיצוב רוחנו.

עתה, בהינד עפעף, הושתקה השיחה הזו עבור רבים מאיתנו. כבר אין מפגשים יומיים עם היער או השדה, עם עדרי ביזונים ודישונים, אין קשר מתמשך עם קטלבים ועורבנים. המיתוסים והסיפורים על אודות מסעותיו של העורב, אומץ לבו של העכבר, וחכמתו של השועל נמוגו. האחרים נסוגו ונעלמו לחלוטין מתשומת לבנו, תודעתנו, והדימיון שלנו. מה קורה לחיי הרוח שלנו בהיעדר אחרים? שפארד אומר שמה שעולה היא ריקנות מוכת-יגון. כמה נכון. והוא, בחכמתו, הצביע על הקישור שאנו עושים לעתים קרובות מדי בין תחושת הריקנות לבין אותו כישלון באופי.

לעתים קרובות בקליניקה שלי אני שומע אנשים מדברים על ריקנות. אך מה אם אותה ריקנות קשורה יותר למה שמציע שפארד? מה אם מדובר בחלל שנפער בשל חסך מתמשך בשירת ציפורים, ריח עשב, טעם פירות יער, קריאת עקב אדום-הזנב, או יללתו המלנכולית של טבלן? מה אם הריקנות הזו הינה ההד האדיר בנפשנו, של כל מה שציפינו לו, ושמעולם לא קיבלנו?

אנו נולדים, כפי שמזכיר לנו הפסיכיאטר ר.ד. לאינג, "כילדי תקופת האבן." כל קיומנו התודעתי, פיזי, נפשי ורוחני עוצב בתהליך האבולוציוני הארוך של המין שלנו. הירושה שלנו כוללת חלופה אינטימית ומתמשכת עם העולם הפראי. אלה הדברים שגופנו ותודעתנו מצפים להם. האקו-פסיכולוגית שליס גלנדינינג קוראת להתערבבות הראשונית הזו בעולם החי המטריקס הראשוני. שובצנו במטריקס הזה של החיים וידענו את העולם ואת עצמנו אך ורק דרך נקודת מבט זו. מדובר היה באינטימיות בלתי מתווכת עם עולם החי, ללא עקבות של הפרדה בין העולם האנושי לעולם היותר-מאנושי.

מה שהיה פעם חיבוק ללא גבולות הפך כעת להפרת חוזה, קרע בתחושת השייכות שלנו. גלנדינינג קוראת לזה הטראומה המקורית. טראומה זו נושאת עמה את כל הסימפטומים המוכרים הנקשרים לפצע בנפש: חרדה כרונית, דיסוציאציה, אבדן אמון, עוררות יתר, ניתוק, ועוד רבים. אנו נותרים עם בדידות ובידוד עמוקים, ומכירים בהם לעתים רחוקות. זה כאילו שכמעט נירמלנו את המצב הזה. ואף על פי כן, תחושת הניתוק הזו משפיעה עמוקות על היכולות שלנו, על האופנים שבהם אנו לוקחים חלק בסביבתנ,ו ועל תחושת הסולידריות שלנו עם העולם החי. חיי הרוח שלנו מהבהבים קלושות, ובמקום לחוש שותפות גורל עם העולם הנושם כולו, אנו חיים בתוך ומגנים על קליפה קטנה מן העולם, וממלאים את היומיום שלנו במה שמכנה הבלשן דיוויד הינטון, "תעשיית העצמי הבלתי פוסקת."

האֲחֵרוּת היפה והמוזרה הזו נועדה גם להיראות זו בעיני זו. גם אנחנו אמורים להחזיק בחיים שוקקים ומונפשים, לחיות קרוב לרוח הפראית שלנו, הגוף והתודעה הפראיים שלנו. נועדנו לרקוד ולשיר, לשחק ולצחוק נטולי מודעות עצמית, לספר סיפורים, לעשות אהבה, ולהתענג על ההרפתקה הקצרה אך מלאת הפריווילגיות של הגלגול הזה. הפראי שבפנים והפראי שבחוץ הינם אחיות, האחת מחיה את השנייה בטנגו יפהפה.

כשאנו עוצרים ומאפשרים להיפרדות שלנו מהעולם החי לצוף, אנו חשים את ה"אבל ותחושת האבדן" ששפראד מדבר עליה. כשאנו נפתחים ולוקחים על עצמנו את צער העולם, נותנים לו לחדור אל הבקתה המבודדת של לבנו, אנו גם מוצפים ביגון העולם וגם, באופן אלכימי מעניין, מתאחדים עם הגוף הכואב והזוהר של כדור הארץ. אנו נהיים מודעים לכך שאין שום "שם בחוץ"; ישנו רק קיום אחד מתמשך, עור משותף אחד. הסבל שלנו שלוב האחד בתוך הסבל של השני, כמו גם הריפוי שלנו.

שיתפתי את הציטוט הזה של שפארד פעמים רבות, ותמיד עלו לנוכח השיתוף דמעות של הכרה; המילים הן אמת כואבת. כבר אין אנו מביטים באחרים של העולם, ובשל כך, הולכת רוחנו ומתמעטת. העולם הצבעוני של בעלי חיים, צמחים, נחלים, גבהות ושמיים דהה מתשומת לבנו. אנו סובלים ממה שמכנה האקו-פילוסוף ריצ'ארד לוב הפרעת חסך בטבע. שכחנו כמעט לגמרי את הקשר האינטימי שבין הנשימה שלנו לעצים, צמחים מלבלבים, ואוקיינוסים המציעים לנו את מתנת החמצן. אין אנו יכולים להתקיים בלי העולם השופע המקיף את חושינו ביופי ופליאה. אכן, בלי האחרים עמם אנו חולקים את הקיום המונפש, "נמות מבדידות גדולה." כפי שמראה האקו-פילוסוף דיוויד אברם, הפכנו להיות "מין יחיד המדבר עם עצמו בלבד." אנו נושאים צער על האדמה הסובלת עמוק בגופנו.

כדי לרפא את גופנו ואת רוחנו חשוב לזכור את הקשר עם העולם. אישה צעירה אחת שטיפלתי בה, מנעה מעצמה שוב ושוב אוכל בריא, כאילו לא היה גופה זכאי להזנה. יום אחד, לקחתי את ידה והובלתי אותה לחצר שליד הבניין. פיניתי קצת עלים ודשא וחשפתי את האדמה העירומה. קירבתי אותה אליה, כרעתי איתה, הנחתי את ידיה על האדמה, וביקשתי ממנה לספר לאדמה על מאבקה עם אוכל. מבול של דמעות על תחושות חוסר הערך שלה פרץ ממנה. דמעותיה נפלו לאדמה, והיא חשה בתדר הנדיב תחת ידיה. היה זה רגע של החלמה, בעזרת החסד של הרוח הילידית היודעת את הקשר העמוק שלה עם העולם. מערכת היחסים של אותה אישה עם רוחה הושבה על כנה, וכיום היא אם לבת יפהפיה, בה היא מטפלת ואותה היא מזינה.

התרופה המתוקה הזו נגישה לכולנו, מוצעת לנו על ידי האדמה ללא עכבות. איננו צריכים להרוויח את החסד הזה; לא מדובר בפרס על משהו שעשינו כמו שצריך. מדובר בעניין שעיקרו הכרה וחישה במלאות של הקשר המתמשך הזה. אנו מוזמנים אליו בלי שנצטרך לעמוד בתו תקן כלשהו. מדובר בסוגיה של אינטימיות, של קשר עם העולם כפי שהוא.

ישנו טקס שהקהילה שבה אני פועל מקיימת מדי שנה, בשם חידוש העולם, ובו אנו מכירים ביחד בצורך של האדמה לקבל הזנה וחידוש. הטקס נמשך שלושה ימים, ואנו מתחילים אותו בהלוויה לכל מה שעוזב את העולם. אנו בונים מזבח, ואז, יחד, נותנים שם לכל מה שאיבדנו ומניחים אותו באש. אנו מניחים בה מוות של בני משפחה; אבדן של דברים כמו רחמים, דמוקרטיה, וצדק; מוות של נהרות ויערות-עד, של פרות ים ואדמות-ביצה. בפעם הראשונה שקיימנו את הטקס הזה, תכננתי לתופף ולהחזיק את המרחב עבור אחרים. אמרתי תפילה לקדושה, וכשהמילה האחרונה יצאה מפי, נפלתי אל ברכיי תחת המשקל של צער העולם. בכיתי ובכיתי על כל אבדן שהכרנו בו, וידעתי בגופי שכל אחד מהאבדנים הללו נקלט על ידי רוחי, על אף שמעולם לא ידעתי אותם במודע. במשך ארבע שעות, חלקנו את המרחב הזה, וסיימנו בשקט, בעודנו מכירים באבדנים העמוקים של עולמנו.

[1] תרגום שלי למושג Earthgrief, שאפשר לתרגם כצערעולם או צעראדמה, לכל אחת משמעויות שונות מעט. במהלך הטקסט כולו, תרגמתי את המילה earth, שמשמעה "עולם" ו"אדמה" גם יחד, לפעמים כ"עולם" ולפעמים כ"אדמה", לפי הקונטקסט.