הלב הלבן

העפעפיים שלי רועדים, מישהו נושם אלי בבוקר הבהיר ואני מפחדת לפקוח עיניים. הלב שלי פועם צמוד ללב אחר והעלים מרשרשים מעלינו. אני נושמת לאט, מחככת לחיים בעצמות בריח. אנחנו גרים עכשיו ביער, ישנים בגשם, מסתובבים לקראת החושך בשבילי העפר בידיים קשות מאבק.

כמה שונה לגור ביחד בחוץ. כשאני ישנה לבד באוהל הרועד והלילה יורד אני חושבת על קולות זרים, חיות טורפות, מים עמוקים כמו תהום. כשאנחנו ישנים יחד מתחת לברקים המאירים, בבוץ המתהווה מתחתינו, אני מרגישה כמו דובה רכה, נוהמת אל החושך, נושמת חום.

–

אני יורדת לשחות באגם הבוהק, מחליקה על האבנים הקטנות המובילות אל המים, מתפשטת בהיסוס. המים קרים כל כך שהם מכאיבים לי בכפות הרגליים, עוצרים לי את הנשימה, אבל כשאני שוקעת בהם ומביטה אל קצוות העצים, אל ההרים הגבוהים, אני מרגישה כאילו העולם משגיח עלי, כאילו הגעתי למקום שאני נמצאת בו כי מישהו כתב מפה סודית במיוחד בשבילי.

–

בלילה כתבתי לך מכתב בחושך מוחלט וראיתי אותך גבוה ומבוגר, ראיתי אותך בחלום רועד מאהבה אלי, נוזף בי ששכחתי לכבות שוב את האור.

–

כמה חודשים לפני גר בחדר שאני גרה בו עכשיו מישהו בשם עומר, הזוג שמשכיר לי את החדר סיפר לי עליו בהתרגשות אמתית, כמעט באהבה. הוא כל כך אוהב את לאגאדין שהוא חוזר כל חורף ושוכר בית קטן בשלג, כותב את הספר שהוא רוצה לכתוב לאור נרות או נורות חשמל חלושות, מביט אל קו המים ומהמהם לעצמו.

–

לפעמים אני חושבת רק על הנשמות שלנו, חבל שנשמות היא מילה משומשת כל כך כי החלק הזה שהיא מתארת בעצמנו הוא כל כך יפה, החלק שרק נפגש, לפעמים אני מדמיינת את החלק הזה שרק נפגש, את האור הזה שאין לו צל ואני רואה אותנו במקום הזה צוחקים כל כך, שמחים כל כך להיות.

–

בבקרים אני מאבדת אותך, כשהאוהל מתחמם מאד ואנחנו מתחילים לפשוט את השמיכות והשכבות שהגנו עלינו בלילה אני יודעת שעוד מעט תצא לחפש את החלקים האחרים שלך, שגם בלי אחריות של ממש תצא לצוד את מה שחסר לך והוא לא אני, תצא לחפש את מה שיעזור לך להיות איטי ונוכח יותר, מלא כוונות וממוקד יותר והוא לא אני.

אני אשב, עד כמה שאוכל, על סלעי הגיר החמימים או האדמה הלחה מכוסת מחטי האורנים, אשב בשמש ובצל ואתמתח וארתיח מים לתה או לקפה ואקלף פירות ואז אולי אצא לסיבוב קצר אבל אחזור מהר מאד, לא אתרחק יותר מדי, לא אתרחק כמעט בכלל.

–

בדירה הקטנה שלך בירושלים, בבוקר, בחדר החשוך, הצמדת אותי אליך והתנשקנו כאילו אולי לא ניפגש שוב יותר בכלל, כאילו אנחנו בקושי מכירים, התנשקנו ולפה שלך היה טעם של גז חמוץ מתוק והשפתיים שלך היו רכות מאד, רכות כמו שדמיינתי אותן כשרק נפגשנו ואולי אפילו לפני כן.

–

עוד מעט אסע ללאגאדין ואגור בחדר עץ מעל האגם ואשקיף עליו בלב כואב ואשתה קפה חלש בחלב בכל בוקר ואצא לטייל על החוף בצהריים בכל יום. עוד מעט אסע ולא אחזור אליך ולא תחזור אלי כי אנחנו לא יכולים להיות יחד, לא באמת, לא בלילה ובבוקר ובכל יום שמגיע אחריהם.

עוד מעט אצטער עליך ואז אכעס עליך ואז אשכח את ריח הגוף שלך ואת המגע של הכתף שלך בכתף שלי כשאנחנו יושבים עם הרגליים במים הירוקים או את המגע של הזיפים הרכים שלך בקצות האצבעות האיטיות שלי. עוד מעט כל מה שאזכור הוא מה שכתבתי, מה שאני כותבת עכשיו.