*מאי 2020
השכן שגר מולי הזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו; התפתחות מעניינת במערכת היחסים שלנו, שמתקיימת בעיקר כשהוא צץ בחלומות שלי, מבלי שהחלפנו יותר ממספר משפטים.
מערכת היחסים הסמי-מציאותית הזו קיבלה תפנית מעניינת כשמתישהו במהלך הקורונה לקחתי חומרים משני-תודעה, ונזכרתי בשיחת-ערב קצרה עם השכן, שקיימתי כמה ימים לפני כן.
כך היה: כשקיבלתי משלוח של יותר מדי ארטישוקים, החלטתי לחלק את העודף. דפקתי בדלתו של השכן, לבושה סווטשירט ענק ואוחזת בידי שלושה ארטישוקים יפהפיים. כשפתח את הדלת, נראה מבולבל. "למה יש לך יותר מדי ארטישוקים?" הוא שאל. משכתי בכתפיי. לבסוף לקח אותם ממני, אמר תודה במבוכה.
תחת השפעת החומרים, נזכרתי בשיחה, ואמרתי לחבר טוב, שהשכן שאל אותי את השאלה הלא נכונה. "למה יש לך יותר מדי ארטישוקים?" לא היתה השאלה הנכונה, אמרתי. "מה היתה השאלה הנכונה?" הסתקרן החבר. "הוא היה צריך לשאול: למה באת?" עניתי.
בספרה, The Cost of Living, דבורה לוי פותחת בהתבוננות באישה צעירה שמספרת לגבר זר על טיול-צלילה שבמהלכו כמעט טבעה. "היא יכלה לסיים את הסיפור בתיאור המראות היפים שראתה מתחת למים לפני שפרצה הסופה", כותבת לוי. "זה יכול היה להיות הסוף הטוב, אבל היא לא עצרה שם. היא שאלה את הגבר (ואת עצמה): האם ננטשתי על ידי האדם שנותר בסירה? הגבר הזר היה הקורא הלא-נכון לסיפור שלה, אבל חשבתי, בהתאמה, שהיא יכולה להיות הקוראת המתאימה לסיפור שלי". (תרגום חופשי שלי מהמקור באנגלית).
לעתים נדמה לי שאני מחפשת את הקהל הנכון לסיפור שלי, ובעוד אני מוצאת את הקוראות הנכונות ביתר קלות, לא כך הוא עם הקוראים. "למה את פה?" היה צריך השכן לשאול את עצמו כשדפקתי על דלתו. האם אי פעם יידע לשאול? ואם יידע, האם אדע לענות?
יש לי תחושה שרק אל מול שאלות מסוימות, של גברים שרוצים לקרוא את הסיפור שלי, אוכל להתחיל למצוא מילים שעדיין שוכנות בעולם החלומות, שצורתן לא ברורה והן חומקות ממני בכל בוקר מחדש.