נכתב בפרוץ מגיפת הקורונה, מרץ 2020
*
הבוקר כתבתי למישהו שהחלומות שלי משתדלים להיות ריאליים בימים אלה (זאת לאחר חלום מופרך על השקת ספר ודייטים בברנז'ת השירה המקומית, אפעס). על פניו, נשמע מדכא/דכאני, כמו כל השנים שבהן הרבה אנשים (הורים, מורים, סתם זרים ברחוב) אמרו לי (לנו) להפסיק לחלום בגדול, וללכת ללמוד ראיית חשבון, אם אפשר.
אלא שכשהתעוררתי ביום שישי בכאב לב גדול על כל מה שלא קורה כרגע (דברים שציפיתי להם: טיול בצפון, מפגש מחודש עם מישהו שחזר מחו"ל אחרי זמן רב), עליתי למדיטציית הבוקר של תובנה, וסטיבן פולדר אמר:
I hate to throw it out there, but I think that hope is not beneficial right now. Instead, look towards trust.
משהו בי נהיה שקט.
תקווה היא יקרת-ערך, בלתי ניתנת להחלפה, אבל היא לא תמיד עוזרת. תקוות שאני שומעת בימים האחרונים: "שנחזור בקרוב לשגרה"; כל גרסאות ה"אחרי פסח…"; קריסת הקפיטליזם; שינוי פרדיגמות חברתיות מן היסוד; קיץ 2020 בתאילנד; סקס לרווקים/ות שבינינו, ועוד. אם לחזור לחלומות ריאליים (סליחה, זו מילה נוראית, אבל רלוונטית), כנראה שהרבה מהתקוות האלה לא יתממשו, בקרוב לפחות – הן בעיקר משמשות כתמונת מראה לחרדות הכי עמוקות שאנחנו מסתובבים איתן כרגע.
נזכרתי גם בדיון שקיימנו לפני בערך חודש (נצח) בלימודים (ליווי רוחני), על איך להעניק ליווי משמעותי לאנשים שאבדה להם התקווה. הדיון היה מורכב, מלא סתירות פנימיות, חשוב. כל הזמן גירד לי שם משהו, אבל התקשיתי לשים עליו את האצבע. עכשיו הבנתי שמה שגירד לי, ושסטיבן ניסח יפה ביום שישי, היה שתקווה היא לא תמיד מה שעוזר; אדם שבנו התאבד לפני רגע קל, או מישהי שבוודאות תמות תוך שבועיים-שלושה לא צריכים תקווה – הם צריכים trust.
מהו אותו אמון-trust? בקצרה, זו הידיעה שיש בי את הכוח לפגוש את המציאות כפי שהיא ולהתמודד איתה/להגיב אליה, תהא אשר תהא (אגב, אין פה משהו א-פוליטי בכלל, ההיפך הוא הנכון, אבל על זה בפעם אחרת).