להשקות אבנים / מרי אוליבר

בכל קיץ אני אוספת כמה אבנים
מהחוף ומניחה אותן בקערת זכוכית.
מדי פעם אני מכסה אותן במים
והן שותות. אין בכך ספק;
אני מהדקת נייר אלומיניום אל פתח הקערה
אבל המים נעלמים. אין משמעות הדבר
שאנחנו אי פעם מנהלות שיחה או
שיש להן רגשות כמו לנו, אבל יכול להיות
שיש לזה איזושהי משמעות. לא משנה
מי הן האבנים, הן לא פשוט נחות במים
בלי לעשות דבר.

חלק מחברותי וחברי מסרבים להאמין
שזה מה שקורה, אפילו שהם חזו בכך. אבל
יש כמה – ראיתי אותן מהלכות לאורכו של החוף
מחזיקות כמה אבנים,
והן מביטות בהן ביתר תשומת לב.
מדי פעם, אני נשבעת, אפילו שמעתי
אחת או שתיים מהן אומרות “שלום”.
וזה, כנראה, לא מזיק לאף אחד
או לשום דבר, אני חושבת.

 

*מאנגלית: רוני גרוס ושירה לוי