להשקות אבנים / מרי אוליבר

בכל קיץ אני אוספת כמה אבנים מהחוף

ומניחה אותן בקערת זכוכית.

מדי פעם אני מכסה אותן במים

והן שותות. אין בכך ספק;

אני מהדקת נייר אלומיניום אל פתח הקערה

אבל המים נעלמים.

אין משמעות הדבר

שאנחנו אי פעם מנהלות שיחה או

שיש להן רגשות כמו שלנו, אבל יכול להיות

שיש לזה איזושהי משמעות.

לא משנה מי הן האבנים,

הן לא פשוט נחות במים

בלי לעשות דבר.

 

חלק מחברותי מסרבות להאמין

שזה מה שקורה,

אפילו שראו זאת במו עיניהן.

אבל יש כמה – ראיתי אותן מהלכות לאורכו של החוף

נושאות אבנים,

מביטות בהן ביתר תשומת לב.

מדי פעם, אני נשבעת,

שמעתי אפילו אחת או שתיים מהן אומרות

“שלום”.

מה שכנראה לא מזיק לאף אחד

או לשום דבר, אני חושבת.

 

 

 

 

*מאנגלית: רוני גרוס ושירה לוי