מדיטציות חורף

כתבתי יותר מדי בפייסבוק. אני כמעט אף פעם לא כותבת בפייסבוק ובשבועות האחרונים כתבתי וכתבתי. רציתי, אני רוצה, להתערבב שוב בעולם.

כבר כמה שנים שאני חיה קצת כמו נזירה, אני קצת כמו נזירה מהבחינה הזאת שאני חיה בחדרים קטנים ונמצאת הרבה עם עצמי, למרות שהרבה מאד מהזמן הזה אני מבלה מול המחשב.

אבל משהו זז עכשיו, כבר כמה זמן שמשהו זז וכשאני חושבת על זה אני שמחה בתזוזה הזאת בדרך כלל. אני חושבת שהרבה מהזמן אני שמחה להיות, שזה משהו שכשהתחלתי להיות נזירה היה לי קשה מאד להאמין שאקרא את עצמי כותבת יום אחד. אני שמחה לקום בבית הקטן שלי, אני שמחה להביט אל השמיים ואל האדמה וללמוד להחזיק בכל יום תחושות נעימות וגם הרבה פחות נעימות. לשהות איתן.

אבל עכשיו כתבתי יותר מדי בפייסבוק והבטן שלי רועדת מרוב כמיהה לאהבה, לאישור, לקבלה עמוקה ואמיתית למי שאני בכל רגע נתון, בלי קשר למה שאני עושה או לא עושה. אני מרגישה את החרדה. היא יושבת בגוף.

אני יוצאת אל החצר, הגשם הרועש מקיף אותי. אני מתיישבת על ערימת הכריות הלחות ושומעת את עצמי מודה לעצמי על פינת הישיבה שסידרתי לי. זה דבר שאני עושה עכשיו כל כך הרבה שאני כמעט ולא שמה לב שאני אומרת לעצמי תודה על כל מיני דברים קטנים שאני עושה בשביל עצמי. אבל זה דבר מאד מתוק בעצם. פעם הייתי בעיקר כועסת על עצמי מאד וביקורתית כל כך כלפי שכואב לי לחשוב על זה עכשיו. לא שזה נעלם לגמרי, אני מרגישה את זה גם עכשיו, יושב בבסיס של הרבה מאד דברים.

אני יושבת על הכריות השוקעות ומרגישה הרבה בדידות ומתח ורצון להיעלם. כל כך נעים להיעלם, בגלל זה אני אוהבת להיות נזירה, אבל זאת לא סיבה להיות נזירה, אני יודעת. אני נושמת בגרון מכווץ, מביטה אל הלילה החשוך, מביטה אל האור שהדלקתי מעל הדלת, נושמת שוב. החרדה לא נרגעת אבל יצאתי ונשמתי והרגשתי את מה שאני מרגישה. אני מודה לעצמי על זה.