מדיטציות חורף

כתבתי יותר מדי בפייסבוק. אני כמעט אף פעם לא כותבת בפייסבוק ובשבועות האחרונים כתבתי וכתבתי. רציתי, אני רוצה, להתערבב שוב בעולם.

כבר כמה שנים שאני חיה קצת כמו נזירה, אני קצת כמו נזירה מהבחינה הזאת שאני חיה בחדרים קטנים ונמצאת הרבה עם עצמי, למרות שהרבה מאד מהזמן הזה אני מבלה מול המחשב.

אבל משהו זז עכשיו, כבר כמה זמן שמשהו זז וכשאני חושבת על זה אני שמחה בתזוזה הזאת בדרך כלל. אני חושבת שהרבה מהזמן אני שמחה להיות, שזה משהו שכשהתחלתי להיות נזירה היה לי קשה מאד להאמין שאקרא את עצמי כותבת יום אחד. אני שמחה לקום בבית הקטן שלי, אני שמחה להביט אל השמיים ואל האדמה וללמוד להחזיק בכל יום תחושות נעימות וגם הרבה פחות נעימות. לשהות איתן.

אבל עכשיו כתבתי יותר מדי בפייסבוק והבטן שלי רועדת מרוב כמיהה לאהבה, לאישור, לקבלה עמוקה ואמיתית למי שאני בכל רגע נתון, בלי קשר למה שאני עושה או לא עושה. אני מרגישה את החרדה. היא יושבת בגוף.

אני יוצאת אל החצר, הגשם הרועש מקיף אותי. אני מתיישבת על ערימת הכריות הלחות ושומעת את עצמי מודה לעצמי על פינת הישיבה שסידרתי לי. זה דבר שאני עושה עכשיו כל כך הרבה שאני כמעט ולא שמה לב שאני אומרת לעצמי תודה על כל מיני דברים קטנים שאני עושה בשביל עצמי. אבל זה דבר מאד מתוק בעצם. פעם הייתי בעיקר כועסת על עצמי מאד וביקורתית כל כך כלפי שכואב לי לחשוב על זה עכשיו. לא שזה נעלם לגמרי, אני מרגישה את זה גם עכשיו, יושב בבסיס של הרבה מאד דברים.

אני יושבת על הכריות השוקעות ומרגישה הרבה בדידות ומתח ורצון להיעלם. כל כך נעים להיעלם, בגלל זה אני אוהבת להיות נזירה, אבל זאת לא סיבה להיות נזירה, אני יודעת. אני נושמת בגרון מכווץ, מביטה אל הלילה החשוך, מביטה אל האור שהדלקתי מעל הדלת, נושמת שוב. החרדה לא נרגעת אבל יצאתי ונשמתי והרגשתי את מה שאני מרגישה. אני מודה לעצמי על זה.

 

__

אני קמה מהמיטה להשקות את הגינה, מישהו סיפר לי שאם אשקה את הגינה בבוקר יבואו פחות חלזונות להיצמד ולכרסם בעלי הכרוב והכרובית שגדלים מחוררים מתוך הערוגות שסידרתי בסתיו. אני עומדת באוויר הקר, מותחת את הצינור הירוק זוהר עד כמה שאפשר, משקה את האדמה והאבנים, חושבת איך ציפיתי לפזר כמה זרעים בסוף הקיץ ולראות את הגינה מטפלת בעצמה, מניבה במהירות ירקות מושלמים וטעימים, מוקפים בפרחי תורמוס זקופים וגבעות פרחי נזיר. בינתיים, עלי הכרוב והסלק מחוררים, העגבניות שצמחו לא בעונה מתוך ערימת הקומפוסט מכוסות בנמלים ונקודות חומות, הערוגות מלאות גדילן קוצני שהבאתי איתי מהיער לגמרי בטעות. אני חושבת גם, המנטה שמחה ומתפשטת בגלים, הבצל הירוק זקוף וזוהר, לפני כמה ימים חפרתי מתוך האדמה תפוח אדמה יפה וסגול ועוד כמה תפודים קטנטנים.

דחפתי את עצמי לצאת לגינה, להרגיש את היום הבהיר, מים פורצים מתוך כפות ידי, אין לי כוח, לצאת אל רעשי החוץ, לפגוש בטעות שכן או שכנה, להרגיש את עצמי פרועה ומטושטת מול כל רעשי הרקע. הידיים שלי קופאות, מעלי עוברת פתאום להקת ציפורים קטנות בזווית שבה השמש מאירה את הגופים הלבנים שלהם כמו הבזק של אור. אני חוזרת אל פתח הבית, מתיישבת על ערימת הכריות מול הגינה. כל האוויר נתקע לי בחזה ובשכמות, מולי משתלשל תרמיל יחיד ויפה של אפונת שלג שצמח מזרע שטמנתי באדנית לפני חודש או חודשיים, אני מביטה בו בזלזול ושמחה, מרגישה בו זמנית שהוא לא שווה כלום כי תלוי לו שם בודד ועזוב וגם שהוא כמו נס קטן שכדאי לקטוף לפני שיהיה מאוחר. אני מיישרת את הגב, מרגישה את הנשימה התקועה, מביטה אל המכנף הנאה שמולי, רק עכשיו אני רואה שהוא איבד כבר את כל העלים שנטפו ממנו בקיץ, רק תרמילים חומים יבשים נתלים מענפיו הגדולים. אני חושבת איך בקיץ הוא היה ירוק ועמוק והאדמה תחתיו יבשה וצהובה ועכשיו עליו היבשים מסתררים תחת העשב הירוק הזוהר שמכסה את השורשים.

אני חוזרת לנשימה, היא מכאיבה לי בחזה ובגב, "אין לזה איפה להיתקע" אני מדמיינת את פמה צ'ודרון אומרת ויודעת שהיא מתכוונת יותר לאיך שהכל נפתח ומתבהר אם מאפשרים לזה. אני מנסה לדמיין את הרקיע שמעל לרקיע, חוזרת אל הגוף, מדמיינת לרגע את הכוכבים שמסתתרים מאחורי השמיים התכולים בהירים האלה, מאחורי הבוקר היפה שאני לא מצליחה לשמוח בו. אני זוקפת את הגב, משפילה את העיניים, נושמת אל הלב בחוסר סבלנות. כשאני קמה ללכת אני קוטפת את תרמיל האפונה, מניחה אותו על השיש במטבח כשאני נכנסת הביתה.

 

 

___

אני קוצצת ירקות, יוצאת אל החצר, מרוקנת ערימת קליפות אל הקומפוסטר שנראה כמו גדר שמקיפה חלקה קטנה, אוספת עלים יבשים לכיסוי בשתי ידיים, חלקם עפים ברוח בדרך הקצרה שאני הולכת בה. אני מריחה את הרקב הפושט בעלים, ריח של אדמה חדשה, הולכת ומתהווה. שמעתי קודם שיחה ביוטיוב עם הנחיה להתרכז במדיטציה בצליל עקבי אחד, שעון מתקתק, ברז נוטף, מזגן מזמזם. אני נעצרת, מתמקדת בציוץ של הציפורים שאני בדרך כלל מתעלמת ממנו. הוא לא עקבי, ויש כמה סוגי ציפורים אבל הקשב שלי משתהה שם, משהו מתבהר, אני מרגישה את הבהירות הזאת במצח, אולי זאת העין השלישית, אולי לזה מתכוונים כשאומרים העין השלישית. זה בורח, אני רואה את עצמי חושבת שברי מחשבות ברצף, יש שם לפחות שש מחשבות שונות שמתערבבות כולן ברגע אחד, רודפות זו את זו. אני חוזרת אל המצח, חוזרת אל הציפורים, הרגע חומק, משאיות מרעישות ברקע.

העיניים שלי פוגשות את המכנף הנאה שמולי עם הגזע העבה והטוב. לפני כמה שבועות חיבקתי אותו והרגשתי הקלה עצומה. הרגשתי כמו שהייתי מרגישה לפעמים כשהצמדתי את האוזן שלי ללב החזה של האיש שאני אוהבת והרפיתי לתוך החיבוק, הרגשתי את ההקלה הגופנית הזאת שבה כל הגוף מרפה ואני משמיעה אנחה קטנה שאני לא בטוחה שמישהו חוץ ממני שומע. אני צועדת אליו לאט ומנסה שוב, בודקת לרגע לראות שאין שכנים שמסתכלים עלי. אני מקיפה את העץ היציב בזרועות רכות, מצמידה אליו אוזן אחת ואז אחרת, מקרבת אליו את הלב, אבל זה לא קורה הפעם, הפעם אני רק מחבקת עץ אבל הגוף נשאר אסוף, הבטן מכווצת. אני חושבת שאולי הרפיתי כבר יותר ממה שאני יודעת, שאני כבר במקום אחר.