אתמול (9.6.22) בכנס של החוג למגדר באוניברסיטת תל אביב, השתתפתי בפאנל בוגרות החוג. נשאלתי על המימד האקטיביסטי בכתיבה שלי. זה מה שאמרתי כשדיברתי אל קהל הנוכחות:
דבר ראשון, ברור לכל מי שיושבת כאן עכשיו מדוע אישה שכותבת היא אקטיביסטית בעולם הזה. ואולי בכך אפשר לסיים את התשובה, אבל אני רוצה להתייחס לשכבות השונות של האקטיביזם בכתיבה.
השכבה הראשונה היא השכבה המטריאליסטית, במובן של האפשרות הממשית של מישהי לכתוב בכלל. האפשרות של נשים לדעת קרוא וכתוב – משהו שהוא עדיין נחלתן של קבוצות מאוד מסוימות של נשים בעולם; האפשרות הכלכלית לכתוב, שכן מכתיבה לרוב לא מתעשרות (בודדות כן), ואפילו להיפך – כדי להוציא היום ספר בישראל, לרוב צריך לשלם כסף רב, להשקיע סכומים שאם אין לך אותם, את לא תתפרסמי; האפשרות לזמן, לפנאי, ל"חדר משלך", גם אם מועט מאוד, גם אם החדר קטן מאוד-מאוד. בלי מאבקים שנוגעים כל הזמן למעמדן הכלכלי של נשים, שמתעקשים על חינוך של נשים – גם עניות – אי אפשר לגשת אל מלאכת הכתיבה.
השכבה השנייה היא שכבה מתעתעת יותר ולרוב שקופה. ניתן לחשוב שמרגע שהושגה השכבה הראשונה, ועכשיו יש לך חדר עם שולחן, יש לך שפה ויש לך זמן, את יכולה פשוט להתחיל לכתוב. זו טעות. עכשיו, בעצם, את צריכה להתחיל להתמודד עם שלל סוגי דיכוי שהפנמת לגבי עצמך ולגבי העולם – שאסור לך לכתוב וליצור, שאם את כותבת ויוצרת יש בזה בהכרח התרסה כנגד הסדר הנכון והטוב, שסופך להיות "המשוגעת בעליית הגג" (אם להשתמש במושג של סנדרה גילברט), שאם תדברי אמת, תועלי על המוקד. אפשר לקרוא לזה פטריארכיה, וזה יהיה נכון. אפשר לתת לזה עוד הרבה שמות, וגם זה יהיה נכון. נשים אינספור בהיסטוריה נרצחו ונודו כשהחליטו לדבר ולכתוב על חייהן, נשים נאלצו להתחזות לגברים כדי ללמוד וכדי ליצור, נשים הושתקו וסומנו כמכשפות וכסכנה לחברה כשהשמיעו את קולן. כל אישה שניגשת לכתוב, גם היום, נושאת את המורשת הזו בגופה ובתודעתה. גם היום, אישה שאומרת דברי אמת יכולה לשלם מחירים כבדים מנשוא. כדי לכתוב, עלייך להתמודד עם ההיסטוריה הזו, עם הדיכוי הזה, ולמצוא שפה. זה עוד בטרם נגע העט בדף.
השכבה השלישית שהתייחסתי אליה – ובוודאי יש עוד רבות – היא על מה תכתבי בסופו של דבר. וזה לא משנה באיזה ז'אנר תכתבי, בין אם תכתבי פנטזיה או ספרי בלשוּת או שירה או הגוּת, את זו שבוחרת את הנרטיב שאת כותבת, והנרטיב הזה יכול להצטרף לנרטיב דכאני או לצאת כנגדו. כאן מדובר במלאכה עדינה מאוד, שרק את, הכותבת, תוכלי לתת עליה את העדוּת מהיכן נבעה הכתיבה שלך ולמי היא נועדה, עבור איזה קהל מדומיין היא נכתבה, מה המוטיבציה שלך להוציא אותה לאור, מדוע הסיפור הזה נראה לך חשוב ומשמעותי. לא כולם וכולן יאהבו ויסכימו עם מה שכתבת, ולכן חשוב מאוד שאת תאהבי ותסכימי עם מה שכתבת. שתדעי שלא עשית שקר בנפשך כשכתבת, שתדעי שכתבת משהו שיש בו שאיפה לשחרור.
זה מה שאמרתי אתמול ויש עוד הרבה מה לומר, אבל כאן אסיים, לעת עתה.