*

את יודעת איך זה, הוא אומר

הוא מניח

שאני יודעת את חייו.

כשיורדים מהכביש אל שביל עפר ונוסעים בו נצח קטן

והרכב כמעט נתקע, וכל החרדה, והחושך

וזה לא עשרים דקות אפילו, יותר כמו ארבעים,

את יודעת איך זה.

ואני אומרת, כן, אני יודעת

ובודקת עם עצמי אחר כך: מתי ירדתי מהכביש אל השביל?

מתישהו זה קרה, בוודאי הרגשתי כמו מישהי אחרת,

בוודאי לא נהניתי (מעטות היו הפעמים

שזכיתי לטעום את החופש בלי

כל מה שבא אחר כך).

הוא לא יודע

שבאמצע היום אני נחטפת אל החלומות,

במיטה הסתורה עוד מהלילה, רגליי משתתקות

וככל שאני מבקשת לשוב אל החיים,

החיים לא מבקשים שאשוב אליהם.

ואני לא אומרת לו, אתה יודע איך זה.

ואני לא אומרת לו, אתה לא יודע איך זה.

ואני לא אומרת לו.