שירה לוי

אִלּוּ יָכֹלְתִּי
הָיִיתִי יוֹצֶרֶת לִי אָדָם מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה
בֵּינְתַיִם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ לִבְרֹא חַיִּים

הֵקַמְתִּי מַחֲנֶה
עַל גְּדוֹת הַנָּהָר הַמּוּצָל
וּפָרַשְׂתִּי שְׂמִיכוֹת וּסְפָרִים
וּדְגָלִים מֵאֲרִיגִים דַּקִּים מְאוֹד
וּבָרֶגַע שֶׁהִתְיַשַּׁבְתִּי לְבַד בָּעֲרָפֶל
בָּא הָעֶצֶב לְנַחֵם אוֹתִי

אני יושבת במיטה בעיניים עצומות, הראש שלי נתמך בקיר, כריות תומכות לי בגב. השבוע שמעתי שוב בשיחה ביוטיוב הנחיה להתמקד בצליל אחד מונוטוני בזמן המדיטציה, אני מקשיבה לתיקתוק של שעון. לא ידעתי שיש לי בכלל שעון מתקתק בתוך הבית, נדמה לי שזה השעון של דוד החשמל, אף פעם לא שמתי לב אליו קודם. אני רואה את עצמי חושבת מחשבות של בוקר, סידורים, דברים שלא הספקתי…

ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי.

מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן.

כתבתי יותר מדי בפייסבוק. אני כמעט אף פעם לא כותבת בפייסבוק ובשבועות האחרונים כתבתי וכתבתי. רציתי, אני רוצה, להתערבב שוב בעולם.

אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.

עזבתי את כל קרובי ומכרי
שגם ככה לא מאד אהבתי
רק אני וקערת העץ
בגשם הסוחף

כף ידך בידי המתקמרת החושך מאובק אצבעות נפוחות מחום ניתקות במהירות.  

רוח חמה
מפילה את התמרים מהעצים.