אמריקה (שם זמני)*

*פרק מתוך רומן בכתובים

בדרך לפארק הלאומי החושך כבד דרך שמשות המכונית ואתה נוהג לאט מאד באוויר הקר, הפנסים מאירים רק בקושי את הלילה העתיד להעלם. אנחנו יושבים בשתיקה מול החימום המזמזם, פנסי מכוניות מבליחים מאחורינו ואז נסוגים. הרדיו דולק על תחנה בלי קליטה, שביל צהוב-כתום דק וערפילי מתחיל להתרחב בשמיים הנמוכים שמולנו, מאיר שאריות עננים מצדדיו, מתחיל את הבוקר שאנחנו שקועים בתוכו.

עלים

אני הולכת בשביל האדמה האדום, חומות קצרות מתגבהות משני הצדדים שלי, בוקר, והשמש היפה כל כך חודרת את העלים המבריקים הצפופים, הכהים, מלווה אותי בשקט הזה. מדי פעם מבליחה נביחה של כלב דרך אחת החצרות הרחוקות שבמעלה הגבעות הקטנות מאד שבמרחק הקצר, אישה או איש עוברים מולי עם סלסלה על הראש או שקית בד מפוספסת משתלשלת מקצות האצבעות אבל רוב הזמן אני הולכת על השביל…

יום אחד

יום אחד כשאלך ביער אפגוש אריה קרוב ואומר לו, אתה שלי, שיניים מחודדות, רעמה יפה, כפות רכות מסתירות ציפורניים, בוא נשחק כשתלבין, אני אלבש את גלימת השלג שלי, נשב יחד בשלוליות המים החמים, זה מה שיש, זה מה שיהיה, זה הרגע.

התכוונות

אני מנסה ללמוד איך לעשות רק דבר אחד בכל פעם. איך לאכול בלי לשבת מול המחשב או מול ספר או אפילו רק לשמוע מוסיקה ברקע, לא שאני זוכרת מתי הפעם האחרונה שעשיתי את זה. אני מנסה לשטוף כלים בלי רעשי רקע, בלי משהו בתנור, בלי ללכת ולחזור ממשהו אחר, כנראה מהמחשב, אני תלויה מאד במחשב שלי אני חושבת. אני מנסה ללמוד איך רק לנשום כשאני…

הלב הלבן

  העפעפיים שלי רועדים, מישהו נושם אלי בבוקר הבהיר ואני מפחדת לפקוח עיניים. הלב שלי פועם צמוד ללב אחר והעלים מרשרשים מעלינו. אני נושמת לאט, מחככת לחיים בעצמות בריח. אנחנו גרים עכשיו ביער, ישנים בגשם, מסתובבים לקראת החושך בשבילי העפר בידיים קשות מאבק. כמה שונה לגור ביחד בחוץ. כשאני ישנה לבד באוהל הרועד והלילה יורד אני חושבת על קולות זרים, חיות טורפות, מים עמוקים כמו…

התגלות

אני יושבת על רצפת הבטון של המרפסת הצרה והפעמונים מצלצלים מעלי, בועות סבון פורחות בכיכר השוק, שמש מאירה את צעצועי הפלסטיק הדקים שהמוכרים המהלכים נושאים על מגשי עץ ומוסיקה מציפה את הכיכר, כאילו זה יום חג, אבל זה לא יום חג, עד כמה שידוע לי. אני יושבת מכווצת אבל בהדרגה החזה שלי נפתח, אני נושמת ונעלמת קצת בתוך כל זה, עדיין מרגישה את התיק הכבד…