* / שירה לוי

הֵקַמְתִּי מַחֲנֶה
עַל גְּדוֹת הַנָּהָר הַמּוּצָל
וּפָרַשְׂתִּי שְׂמִיכוֹת וּסְפָרִים
וּדְגָלִים מֵאֲרִיגִים דַּקִּים מְאוֹד
וּבָרֶגַע שֶׁהִתְיַשַּׁבְתִּי לְבַד בָּעֲרָפֶל
בָּא הָעֶצֶב לְנַחֵם אוֹתִי

מדיטציות אביב

אני יושבת במיטה בעיניים עצומות, הראש שלי נתמך בקיר, כריות תומכות לי בגב. השבוע שמעתי שוב בשיחה ביוטיוב הנחיה להתמקד בצליל אחד מונוטוני בזמן המדיטציה, אני מקשיבה לתיקתוק של שעון. לא ידעתי שיש לי בכלל שעון מתקתק בתוך הבית, נדמה לי שזה השעון של דוד החשמל, אף פעם לא שמתי לב אליו קודם. אני רואה את עצמי חושבת מחשבות של בוקר, סידורים, דברים שלא הספקתי…

האמא הכי טובה של עצמי

ואז יום אחד משהו קרה. ניסיתי לקבל החלטה כלשהי, אולי זה היה מה לאכול או אם לנסות לצאת שוב החוצה מתוך המאורה שלי בפעם השנייה באותו היום, ושמעתי את עצמי אומרת לעצמי שכדאי שאעשה את מה שהייתי עושה אם הייתי האמא הכי טובה של עצמי.

לבדות

מאז שאני זוכרת תמיד נמשכתי אל הלבד, כשגדלים בבית מלא ילדות וילדים, מלא באנשים ואורחים, הלבד מרגיש כמו הפוגה טובה, כמו חופש קטן.

מדיטציות סתיו

אני מרגישה את עצמי ממהרת. יוצאת יחפה אל השביל המרוצף, מרגיעה את הנשימה, מרפה את כלוב הצלעות. שום דבר לא ממש מרפה. אני אומרת לעצמי: הרמה, הנעה, הנחה, מרחב.