ארכיאולוגיה של קריסה

פעם, כשהייתי מגיעה לקריסה, והייתי מנסה להבין מה הוביל אליה, פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת את העובדה שהתעלמתי מכל כך הרבה סימנים בדרך: הרגשתי אשמה ומטומטמת נורא על כל דבר שקרה לי, וזה גרם לי לחסום את האפשרות לעשות עבודת ארכיאולוגיה שקטה ושקדנית של מה הוביל לקריסה. עבודה של לקיחת אחריות על המקומות שבהם התעלמתי, העלמתי עין, הפניתי עורף לעצמי ולפעמים גם לאחרים.

מכתב על אֵבֶל ומדיטציה

האם אני חייבת להסביר? שאֵבֶל הוא חיים בלבוש אחר, שהוא תשוקה להכיר צדדים חדשים בנפש, שהוא גולמי כל כך, שלפעמים לא ברור מה לעשות בו ואיתו, ואז פתאום משהו מתברר, ושוב עולה כאב, ועוד משהו מתברר, וכל זה בעוד את עצמך עושה את המינימום האפשרי – שזה הדבר הכי קשה לעשות – וזה בעצם להתערב כמה שפחות בתהליך המוזר הזה, ובעיקר לתצפת עליו, ולהיכנע לו שוב ושוב, לצאת אל העולם עם פחות שכבות, חשופה כל כך, שזה כמעט מסוכן, ובכל זאת לתת אמון ולהמשיך?

ארבעה מכתבי אהבה

האם אני כותבת אליך? בשלב הזה התשובה כבר פחות ברורה. ובכל זאת, כשאני מעלה את דמותך לנגד עיניי, קורא את המכתב הזה בקרון שלך, סיגריה בפיך, המילים מגיעות בקלות. אז אתה אכן הנמען של המילים האלה, גם אם לא תקרא אותן לעולם.