רוני גרוס

7 אוקטובר, 2023, תל אביב, 06:28: עין הלווייתן
עין הלוויתן שחורה וגדולה ככדור טניס. בוהקת. אני מתבוננת אל תוך הנהר. הנהר המוכר, הצלול. עשב רך מתלפף סביב קרסוליי, השוקעים מעט באדמה הבוצית שהמים מלחכים. אני מרגישה כמו עץ נטוע על פני מים. כשאני כורה אוזן, יש רק שקט, רוח, שמש, שמיים. שמלה פרחונית קלה לגופי. שערי הארוך מתבדר ברוח. הנהר עמוק, עמוק, עמוק ושקוף — אני רואה דגים רבים, ו-הופ! דולפינים ורודים משחקים להם במורד הזרם. אבל אז הוא מגיע: הלוויתן. גדול, אדיר. עובר תחתיי לאט, נינוח. מנין הגעת? עינו פוגשת את עיניי —

רגע לפני הכול, עין הלוויתן הפוגשת בי

נִכְנֶסֶת לְמַיִם.
הֵם סוֹעֲרִים מִכְּפִי שֶׁשִּׁעַרְתִּי
נִסְחֶפֶת אֶל עֵץ הַצּוֹמֵחַ
מִתּוֹךְ הַמַּיִם, נֶאֱחֶזֶת
בַּעֲנַף

לִידֵי עוֹבֵר בַּרְוָז
שָׁחֹר שֶׁכִּמְעַט מִתְנַגֵּשׁ
בִּי

שְׁנֵינוּ מֻפְתָּעִים: אֲנִי
וְהוּא
מֵהַכִּמְעַט-מִפְגָּשׁ
הַבִּלְתִּי טִבְעִי הַזֶּה
שֶׁל אִשָּׁה
בְּבַרְוָז

אני פותחת את השנה החדשה עם ניקיון וואטסאפ יסודי: מחקתי צ'אטים, חסמתי אנשים שנתתי להם צ'אנסים בתוך סערת האבל הכבד שערבלה אותנו עד היסוד, כי אני אוהבת לתת צ'אנסים ואני אוהבת לתת, ואני אוהבת. הרשיתי לעצמי להיות תמימה-לרגע, תמימה במובן האמיתי, של להסתכל על העולם בתום גדול, לתת לאנשים את הקרדיט האנושי הכי עמוק שאני יכולה לתת – להתקרב אל הלב שלי.

אני וא' מעשנים מלא וויד. מלא (לאחר מכן יספר לי ש' שהוויד הציל אותו בממ"ד. אחרי שקיבל בינו לבין עצמו שככל כנראה ימות, הוא עישן המון, התחיל לעשות נשימות, חיבק את הכלבה שלו וחיכה למותו.) אנחנו אוכלים את הקסדייות בתאווה גדולה. שותים קפה עם חלב שקדים סמיך וארומטי שא' מכין לבד.

אחיה של בת הזוג של א' מתחבא גם הוא בממ"ד בקיבוץ אחר. שלושתנו מסטולים לגמרי, צמודים לניידים, כותבים מדי פעם הודעות: אתה בסדר? אתה בסדר? אתה בסדר?

חיות שראיתי לאחרונה ונעצרתי להביט: זעמן מטבעות. זעמן שחור. צפע. חזיר בר. בז. דיה. לילה אחד ישבתי עם אופיר על הגג והסתכלנו עם הכוכבים, כשהוא פתאום אמר, "מה זה הפודל המגודל הזה?" והצביע על יצור שהתהלך ברחוב למטה. זו היתה גירית. אני יודעת את זה בגלל הרוח בערבי הנחל. היא היתה מקסימה ובהחלט הבנתי למה אופיר חשב שמדובר בפודל מגודל.

יסודות חיי
רקובים לְלֹא רַחֵם

אצבעותיי משתקעות
בפיגומי-עץ שחורים
רכים

מדי יום אני מונה
את גופות
השועלים הדרוסות
הנקרות
בדרכי

זנבות סומרים מתוך
שלוליות מדממות

גידים מרוטשים

את שתי הדרכים הללו אינני מצליחה ליישב: מזה שנים אני מתהלכת בעולם כנזירה מופקרת. יש שיחשבו שמדובר בדבר והיפוכו, אך אני נוכחתי לדעת שמדובר בזהויות שאמנם לעתים רחוקות מסתדרות זו עם זו, אך האחת אינה יכולה לחיות בלעדי השנייה. בלי נזירות בעולם, אין נשים מופקרות; ללא נשים שמוכרות את גופן – בין אם בעד כסף, בין אם בעד אהבה, ובין אם בעד מעמד – נזירות לא יכולות להתקיים

בפעם הראשונה שרות רואה אותי על קו החוף, היא מתבוננת בי ארוכות ואז שואלת, "במה את צופה?" ואני אומרת לה שאני צופה בדגיגים קטנים-קטנים. הבחנתי במבטיה עוד קודם שניגשה אליי, ושמרתי על קור-רוח: ידעתי שרק כך יש לי סיכוי. תשובתי על הדגים משמחת אותה, היא מחייכת ומתקרבת ואני מראה לה את הדגיגים החצי-שקופים עם קו הכסף הדקיק במרכז גופם, שגודלם לא עולה על גודל האצבע הקטנה של הרגל שלה, עם שתי נקודות שחורות בראשם כעיניים

I was thinking today how for so long in my life I tried to be strong without being vulnerable. I thought that if I did enough things right, I could enter situations and keep my shit together and stay in control. I thought that was the only way to handle things. It took me some epic failures to realise this wasn't working for me

אַתָּה שׁוֹכֵחַ דְּבָרִים
רַבִּים יוֹם-יוֹם

אוֹתִי, אֶת הַזְּמַן
שֶׁבּוֹ אָמַרְתָּ, אֲנִי כְּמוֹ
עָנָן

אֶת הַזְּמַן שֶׁאָמַרְתִּי,
הָפַכְתִּי לְ
כַּסְפִּית